"מכתב ביניים": הפואמה הנידחת שהשפיעה על דורות של כותבים

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

המשורר נֹחַ שטרן (1960-1912), בדומה למשוררים "המקוללים" הצרפתים שארל בודלר, ארתור רמבּוֹ, פּול ורלֶן וסטפאן מלארמֶה, עונֶה לקללה הסינית העתיקה האומרת "שיהיו לך חיים מעניינים". עד כדי כך שפרשת חייו המסעירה מעיבה על שירתו החלוצית והמקורית. גם אני הסתנוורתי ממנה וכתבתי רומן ביוגרפי עליו: "נקישות ורמזי אור - מדינת ישראל נגד נֹחַ שטרן" (ביתן, 2003).

מיהו נח שטרן?

שטרן היה המקרה הראשון של אי-שפיות זמנית במדינתנו הקטנה בראשיתה. בשל מצבו הנפשי, לטענתו הוא שמע קולות (נקישות) וראה מראות (רִמזי אור) ונהג על פי צו מיסטי-אלוהי. הוא ניסה לחנוק את הספרן בקיבוץ רמת רחל, נשפט על כך; התעקש ללכת לבית הסוהר ולא לבית חולי רוח, כך נקרא בית חולים פסיכיאטרי בשנות החמישים, כדי שלא יאמרו שהוא סכיזופרן; היה אסיר בכלא רמלה מספר שנים ואפילו ערך בו עיתון ספרותי מעניין בשם "הד הכלוא". לימים שוחרר, אך מצבו הנפשי הידרדר ולבסוף אושפז בבית חולי רוח ושרף עצמו למוות. בן 48 היה במותו.

● מיהם שני הכותבים שמייצגים את הקצוות בספרות הישראלית העכשווית?
● היכרות עם יצירת המופת הלא ידועה של ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים
● קובץ הסיפורים שיכיר לכם את יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים הישראליים
● הסופר העברי הנשכח שהמציא את דמות הצבר בתרבות הישראלית

שטרן היה מחלוצי השירה המודרניסטית החופשית בארץ ישראל, ושירתו הקדימה בצורה ובתוכן את חבורת "לקראת" של נתן זך ומשוררים כדוד אבידן, יהודה עמיחי, אריה סיון, דליה רביקוביץ, משה בן-שאול ומשה דור. הוא היה בן דורו של נתן אלתרמן. חלק גדול משיריו כתובים ברוח התקופה, בניסיון לשמור על החרוז והמשקל באופן מוקפד, ובעברית רומנטית סימבוליסטית של ג'סטות גדולות.

כיוון שנתגלגל מיאנובה שבליטא לקנדה ולארצות הברית, שם למד בהרווארד, הוא נחשף למשורר הגדול ביותר בחצי הראשון של המאה ה-20 ת"ס אליוט, והושפע מהפואמה הידועה שלו "ארץ השממה", שממש עכשיו, ב-2022, נחגגו מאה שנים להוצאתה לאור. כמו כן, נחשף שטרן לפרוזת זרם התודעה של וירג'יניה וולף והיה מהראשונים לתרגם אותה.

השפעתו של ת"ס אליוט על שירת שטרן

פואמה איננה שיר עלילתי כאֶפּוֹס ארוך, המקביל העתיק לרומן המודרני, ואיננה שיר עלילתי כמו בלדה, המקביל בפרוזה לסיפור הקצר. היא בראש וראשונה שיר אווירה ארוך. כזאת היא הפואמה "אזור" של גיום אפּולינֶר הצרפתי שתירגם המשורר מאיר ויזלטיר, וכזאת היא "ארץ השממה" הנודעת של ת"ס אליוט. עד כדי כך הושפע שטרן מהשירה הזו, שירה אינטלקטואלית, דיסטופית, שבורה, פּוליפונית ואפּוקליפטית באופייה, שלא היתה ממש ידועה אז בישראל. שטרן החליט לשנס כוחותיו כמתרגם ולפרסם את הפואמה של אליוט, בלוויית הערות המשורר, בספרון מקסים, שהוא מימן מכיסו והוציא בשעתו ב-1940. הספרון החשוב ביותר הזה לא זכה ליחס מיוחד באותן שנים.

אליוט השפיע על שטרן גם כיוצר. שיאו של שטרן כמשורר הוא הפואמה החופשית ברוח האליוטית "מכתב ביניים". כשמה כן היא: משהו שאדם כותב באמצע החיים, הכולל את מסע חייו ואת מסקנותיו בשורות מקוריות ובשפה פרטית תוך תהייה "מה יביא לו עָתיד-לא-יָדיד".

מקטע מהפואמה של שטרן

הפואמה, הכתובה בלשון "אנחנו", דווקא כמין קולקטיב תודעתי ולא לשון אני כצפוי, פורסמה ב-1942, לב מלחמת העולם השנייה, במאסף "סדרים". את השירה המצויה במאסף ערך המשורר והעורך יצחק למדן. אל המצב האנושי הפסימי והכואב של גורל העולם מתווסף במקרה של שטרן הסיפור הציוני. הנה מִקטע מתוכה:

"מֵחַיֵּי צְלָלִים בְּגוֹלַת-יָחִיד מְרַתֶּקֶת, / מִפְלָט מֵחֶזְיוֹן-הַדָּמִים שֶׁל חַיֵּי-אָדָם נִדְרָסִים / בְּגוֹלַת-יְהוּדִים הַכְּבֵדָה, מִתְרוֹצֵץ בָּהּ גָּאוֹן עִם נִוּוּן - / מִגּוֹלַת-יָחִיד מְהֻדֶּרֶת כְּקֶבֶר שֶׁל שַׁיִשׁ נִדְחַפְנוּ - / בְּדַחַף-הֶמְשֵׁךְ אוֹ "טְרוֹפִּיזְם" אַדִּיר - אֶל מוֹלֶדֶת-מָסֹרֶת. / אַךְ חָיִינוּ בְּמַה שֶּׁשָּׁמַעְנוּ, הַחֲלוֹם הַגָּדוֹל / שֶׁל אֲנָשִׁים קְטַנִּים נִפְנֵף לִפְנֵי עֵינֵינוּ, / לֹא הִנִּיחַ לִרְאוֹת. עֵץ-הָדָר קָטָן, לֹא תַּנָּ"כִי, / חוֹל חִוֵּר בַּחוֹף, חַמְרָה כִּשְׂדֵה-קְרָב נוֹשָׁן, / יָם - בִּמְקוֹמוֹת "תִּיכוֹנִי"-ֿכָּחֹל, וְלִפְעָמִים - / יָם הַנִּדָּח, מַהְבִּיל לִרְחוֹבוֹת שֶׁצָּנְחוּ עַד שְׂפָתוֹ, / צְרִיף וְעָצִיץ הַמַּחֲלִיד מְיֹאָשׁ מִפִּרְחוֹ הַיָּחִיד, / עֲבוֹדָה לְלֹא שִׁלְטוֹן בְּחֹם נָח כְּשַׂק עַל הָעוֹר, / עָמָל - בֵּן-חוֹרֵג לַשָּׁרָב, וְהַרְצָאָה נְבוּבָה בְּשַׁבָּת, / רִיצַת-סַנְוֵרִים שֶׁל הָעִיר, וּרְחִיצָה בֶּהָמוֹן הַיַּמִּי". אין יותר ציוני וארצישראלי אותנטי מהטקסט הזה.

גילוי שטרן על ידי כותבים ישראלים

במעגלים הפנימיים של הספרות פעם אחר פעם, דור אחר דור, גילו היוצרים הסקרנים את ייחודו של שטרן ואת הפואמה הנדירה. בחייו שטרן לא הוציא ספר, על אף ששאף לזאת והסתפק בפרסומים ספּורדיים. שש שנים לאחר מותו, ב-1966, הוציא המשורר אברהם ברוידס, במסגרת אגודת הסופרים, ספר משירי שטרן תחת הכותרת "בין ערפילים". המשורר, הסופר והמחזאי חיים נגיד הרחיב את היריעה במהדורה מאוחרת, ודייק את השירים ב-1974 בלוויית מבוא מקיף על חיי שטרן ויצירתו.

חיים באר, שהוא לא רק סופר מוכר אלא גם חוקר ספרות מרתק, שכתב את הספר "גם אהבתם גם שנאתם" (עם עובד, 1992) על מערכות היחסים של ביאליק, ברנר ועגנון, הקאנון הספרותי שלנו, נתפס לשטרן הנידח עוד בתקופה המוקדמת של כתיבתו. המוטו לרומן הביכורים של באר, "נוצות" (עם עובד, ספריה לעם, 1979), הוא ציטוט מתוך הפואמה של שטרן: "בְּעִיר זוֹ, אֵיתָנָה בִּבְדִידוּת, הֶעָבָר הָעֲנָק נוֹתֵן / אוֹתוֹתָיו בְּסִלּוּף". הכוונה כמובן לירושלים, שבה מתרחשת עלילת "נוצות", ומספרת על ידידות בין ילד רגיש למבוגר אוטופּיסט.

אף הסופרת המנוחה רונית מטלון, השייכת לדור שנות ה-90, נפעמה בגַלותה את הפואמה הזאת והרצתה עליה, למשל בכנס האוניברסיטאי בחיפה "ייצוגי ארץ-ישראל בספרות העברית לדורותיה", כשהיא מרבה לצטט את השורות שלעיל ובעיקר את הצירוף הקסום "עֵץ-הָדָר קָטָן, לֹא תַּנָּ"כִי", וגם המשורר יוסף שרון נהג ללמד את "מכתב ביניים" בסדנאות הכתיבה והביקורת שלו. המשורר הניסיוני הרולד שימל כתב מאמר על שטרן בכתב העת "מאזנים" ב-1970, שבה הוא מתייחס בהרחבה לפואמה.

ב-1991, בשלב מאוחר יחסית, פרופ' דן מירון כתב ניתוח מקיף על הפואמה, במדור הספרות של עיתון "דבר", ובמבחר המצומצם שעשיתי עם המשורר עמוס אדלהייט "אגרוף גורלו המר" (ביתן, 2002) היא עמדה במרכז.

לבסוף ראוי לציין כמובן את חוקרת הספרות והמשוררת סיגל נאור פרלמן, שכינסה את כל שירי שטרן בכרך אחד בלוויית מונוגרפיה מעניינת ומקיפה "לברוח מהחיות המכוערות" (פרדס, 2018). בספר זה היא מודה כי מטלון היא שהֶאֱהִיבה את שטרן עליה בכלל ואת הפואמה הזאת בפרט.