מיהו הכותב שהביא קול נדיר לשירה העברית?

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

שלמה זמיר (2017-1929) היה משורר מעודן ואיכותי. הוא גם מקרה סוציו-ספרותי מעניין. אנשי הכיוון מזרח לדורותיהם, רדיקלים פחות או רדיקלים יותר, אוהבים לנכס את זמיר בגלל מוצאו העיראקי ובגלל העיסוק בשאלת הפוליטיקה של הזהויות. אבל האמת היא שהוא היה משורר מודרניסט ואינדיבידואליסט קיצוני, לא אתני וזהותי כמו למשל ארז ביטון. הוא הביא עִמו קול לירי אנושי וחם לספרות העברית ב-1960, כשעמד בלב דור שהמינימליזם הקר והמאופק בנוסח נתן זך אפיין אותו.

● יורם קניוק ידע לכתוב על הפצע היהודי-ישראלי טוב יותר מכולם 
● השירים הנועזים והחדשניים של יונה וולך ששינו את הספרות הישראלית
● מה המאורע המקרי ששינה לעד את החיים על פני כדור הארץ?

ספרו הראשון

ספרו הראשון והנהדר של זמיר "הקול מבעד לענף" (ספרית פועלים, 1960) התקבל בברכה. הוא זכה בפרס שלונסקי החשוב דאז על ספרו וקיבל מידי המשורר החי, שהפרס היה קרוי על שמו, את הפרס, לצד המשוררים אמיר גלבֹּע ואבא קובנר. לאה גולדברג היללה וקבעה כי "יחד עם כל שוחרי השירה אנחנו מצפים להמשך ספריו שיבואו". בד בבד, חלקו לו שבחים ופרסמו משיריו: נתן זך, כָּאידיאולוג הפואטי המרכזי של הדור הצעיר דאז, פרופ' גבריאל מוקד, שהיה העורך המרכזי של הדור החדש, המשורר אריה סיון כתב עליו לימים שיר מעולה. גם על הפרוזה הצעירה, שתהפוך לימים לבון טון, השפיע זמיר. ביוטיוב אפשר לראות ריאיון נושן עם עמוס עוז, שם הוא מספר איך כקיבוצניק צעיר הוא נכנס לחנות של ספרית פועלים בתל אביב ונפעם משירת זמיר. הוא קבע מפורשות: "הוא לא דומה לאף אחד, הוא שר כאילו אף אחד לא שר לפניו".

שתיקתו של המשורר

אבל עם כל ציפייתהּ של גולדברג לספרי שלמה זמיר שאוטוטו יבואו, הדבר לא קרה. המשורר נדם כשלושים שנה, ורק ב-1991 יצא לאור ספרו השני "כדורים וקוביות" (ספרית פועלים). נשאלת השאלה למה? בריאיון מאוחר עם המשורר, ממש לפני מותו, הוא אמר כי היה עסוק בבעיות הקיום אשר מנעו ממנו את המשך הקריירה הספרותית שלו. אנשי פוליטיקת הזהויות העכשוויים קפצו על השתיקה הזאת וקבעו כי מדובר בהשתקה ומִסגור של זמיר. ואילו המשורר עצמו טען בריאיון ההוא, בניגוד לזה, כי "לא הייתה שום גזענות בספרות".

אך האמת לשתיקתו של זמיר מצויה ככל הנראה במקום מורכב ומעניין יותר מייסורי השגרה הקיומיים או מהשתקתו בשל היותו משורר ממוצא מזרחי. האמת גלומה במקומות העמוקים של תהליכי המשורר או הסופר בינו לבין עצמו. לא רק ביקורת שלילית של סמכות יכולה להשתיק יוצר משמעותי; גם חיבוק יתר על ידי המִמסד עלול לשתק משורר צעיר, אשר יחשוש שלא יעמוד בציפיות שחוג הספרות הציב בפניו. המקרה של זמיר בשנות השישים דומה למקרה של הסופר אלברט סויסה בסוף שנות השמונים, שכתב סיפור קצר מעולה בשם "עקוּד", המזכיר במשהו את "שלולית גנוזה", סיפורו הנודע של חיים הזז. כשפרנסי הספרות שכנעו אותו להרחיב את היצירה לכלל ספר, הוא עשה זאת ואז נדם. נראה שגם זמיר לפניו חשש לאכזב ולקה בביקורתיות יתר כלפי עצמו.

שלושה עשורים זמיר לא פרסם, אך הוא המשיך להיות משורר למגירה במשרה מלאה. כיום כשמסתכלים על היבול העשיר שלו: עוד שלושה ספרי שירה, ספר פרוזה, ובעיקר הסיכום "כנפי השחר" (כרמל, 2009), שאיחד את שלושת ספריו הראשונים בלוויית שלושה קובצי שירה חדשים שנכתבו במרוצת הזמן ולא נמסר מהם שום שיר או קובץ לפרסום, מגיעים למסקנה כי הוא לא באמת שתק.

הטון המרכזי בשירתו

כתיבתו של זמיר חריגה בשירה העברית בטון החיובי שלה. היא חוגגת בזעיר אנפין את הנוף ואת הקיום האנושי. השירה העברית במהותה היא מלנכולית נורא - מהדמעה הקלאסית של אמו של ביאליק, דרך הרומנטיקה המרירה של נתן זך, ועד השִׁעמום הדקדנטי המאפיין את שירת חזי לסקלי. יש מעט משוררים אופטימיים ועוד פחות משוררים שמחים בשירה העברית. זמיר הוא כזה. הנה שיר קצר לדוגמה, הפותח את השער הראשון הקרוי "ערב טוב!" בספרו הראשון. השיר נקרא "גיל":

"בשבעת פּיוֹת שׂוחק הגיל / במעמקיי. / אני מַצית גפרור לראות את החמה, / פותח שנית את הדלת הפתוחה / ורוקד לקול נִבְחַת-כלב / בדירה הסמוכה. / מסיר אני כובע ומחווה קידה: / "שלום חיים!". והנה עוד אחד אופטימי ויפה הפותח את השער השני באותו ספר, שיר ללא שם: "להיות יחד! / לנוּם יחד, כשם שנָמוֹת שתי העיניים יחד. / לאכול יחד, כשם שאוכלות שתי הידיים יחד. / וכל יום חדש נָחֵל בַּחיים מחדש. לָשׂיח יחד - כַּקשת והכינור. / להפליג יחד - כַּמפרש והרוח. / יחד בחדווה, יחד בתוגה. / וכל יום חדש נָחֵל בחיים מחדש".

מאפייני שירתו

הליריקה של זמיר כוללת מגוון נושאים: דברים שבינו לבינה, שירי שבח ותפארת לאישה, עיסוק בציונות ובשואה, תיקון עוולות אוניברסליים, מחאה על עוני, זנות, הומניזם למול מלחמה, שיגעון למול נורמליות, המוסיקה כאלמנט מנחם. קיימת אצלו לשון אימג'יסטית וסוריאליסטית עשירה ביותר: שמיים סגולים וציפורים כחולות, כפי שקבעה גולדברג בשעתה בחדות עין פואטית בנימוקיה לקבלת פרס שלונסקי.

המאפיין הספציפי של שירתו הוא שֶׁאֶל תוך הקיום והנוף, על שלל מורכבתו, חודר בעדינות האדם ותודעתו בנוסח מה שהמשורר יצחק שלו קרא בשלוש מילים: "קולות אנוש חמים". אצל זמיר, כפי שקבע עמוס עוז, יש פשטות מבע בקומה הראשונה של הקריאה, ההופכת למורכבות בשל בידול שורות השיר והאסוציאציות שאליהן זורקים אותנו הצירופים בקומה השנייה של הקריאה, ואילו בקומה השלישית, וזאת גדולתו של זמיר, אנחנו חוזרים שוב אל הפשטות. הנה שיר נוסף של זמיר, שהמבקר מנחם בן המנוח כתב עליו בהערכה רבה והרבה לצטט אותו בעל-פה, המדגים זאת יפה:

"הַשָּׁמַיִם הַסְּגֻלִים כֹּה נְמוּכִים - / יֶלֶד, הָעוֹלֶה עַל עֲנַף עֵץ, יָכֹל לִדְקֹר /בְּאוֹלָר אֶת אֱלֹהִים. / וְתַחַת הַצַּפְצָפוֹת נִצֶּבֶת הַדְּמָמָה / וְאֶצְבָּעָהּ עַל שְׂפָתֶיהָ. // הַשָּׁמַיִם הַסְּגֻלִים כֹּה נְמוּכִים - / יֶלֶד, הָעוֹמֵד עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלָיו, יָכֹל לִתְלֹשׁ / מִטְפַּחַת מֵעָנָן סָגֹל. / וְשָׁם, מֵעַל גַּל-אֲבָנִים, פָּרְחוּ לְפֶתַע שְׁנֵי שְׁחָפִים, / קָרְאוּ זֶה לָזֶה בְּפֶנִיקִית וְנֶעֶלְמוּ".
הקול מבעד לענף (1990)