לא רק מנהיג פוליטי, אלא גם איש רוח: על מפעל הכתיבה של זאב ז'בוטינסקי

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

זאב ז'בּוֹטינסקי (1940-1880) שניבא לפני כולם כי נדבר בהברה הספרדית עברית ישראלית ולא בהברה האשכנזית וכך תרגם מיצירות העולם, היה מנהיג הרוויזיוניסטים ומי שהכנף הימנית של התנועה הציונית רואה בו עד היום את אביה הרוחני. הוא גם היה איש רוח ברמה הגבוהה ביותר: סופר, מסאי ואף מחזאי ומשורר. ז'בוטינסקי היה בראש וראשונה אדם פוליטי, ולכן מעשה הספרות שלו מקורו בהגותו הפוליטית, אלא שלהבדיל מסופרים אחרים, הוא לא נפל מעולם לספרות פלקטית מגויסת, אלא כתב באופן אלגורי ועמקני, וכשבודקים את העשייה הספרותית שלו אפשר להתרשם מרוחב המגרש שלה. הוא כתב בז'אנרים שונים ואפילו עד הפנטסיה הגיע.

הוא נולד באודֵסה שבאוקראינה, אז האימפריה הרוסית, ואף־על־פי שלמד לשונות במהירות ולימים נאם בעברית, את הרומנים שלו, ז'אנר המחייב שליטה טוטאלית בשפה, בחר לכתוב בשפה השגורה בפיו, רוסית, והם תורגמו לעברית.

ספרים מומלצים

● שמשון (1926)
ז'אנר: רומן
הוצאה: כתר
שנת הוצאה מוחדשת: 2007
מספר עמודים: 322

 כריכת הספר שמשון (1926)

● חמישתם (1933)
ז'אנר: רומן
הוצאה: מוסד ביאליק
שנת הוצאה מחודשת: 2020
מספר עמודים: 236

 כריכת הספר חמישתם (1933)

● ז'בו
ז'אנר: ביוגרפיה
מחבר: שמואל כץ
הוצאה: דביר
שנת הוצאה: 1993
מספר עמודים: 1,219

 כריכת הספר ז'בו

"שמשון": מודרניזציה של הדמות המקראית

היצירה הידועה שלו היא הרומן "שמשון" שפורסמה במלואה ב־1926. אצל ז'בוטינסקי שמשון המקראי הוא סוג של מסתערב בנוסח דורון קביליו בסדרת הטלוויזיה "פאודה", ויש לו יחסי אהבה שנאה סימביוטיים עם הפלשתים הסובבים אותו הגובלים תמיד בקורטוב רומנטי, כי הוא גבר־גבר וגם לץ לא קטן. הרומן הוא אלגוריה על מצבו של ז'בוטינסקי - בתוך התנועה הציונית ולמול אומות העולם. זוהי טכניקה ספרותית של הרחקת עדות שנקטו בה בעבר סופרים גדולים כתומאס מאן בספרו "יוסף ואחיו".

ז'בוטינסקי יוצר מודרניזציה של המעשה המקראי באמצעות תודעת שמשון. סצנות מעולות הן הרגע שבו הוא בוחר לשאת את שערי עזה על כתפיו והרגע המכונן שבו הוא ממוטט עיוור את עמודי ההיכל על הפלשתים הלועגים לו. לשמשון שלו יש מסר לעמו בן שלושה חלקים: קַבּצו ברזל, במקרה של שמשון ספינת חרבות, במקרה של ז'בוטינסקי נשק חם; שימו עליכם מלך, במקרה של ז'בוטינסקי אין מדובר במלך כלשונו אלא במנהיג ליברלי דמוקרטי סוחף כפי שתפס עצמו; אבל המעניין הוא הציווי השלישי, לימדו לצחוק. כלומר, בשל היותנו בני־חלוף בעולם הזה עלינו לקחת הכול בקלות. דווקא ממנהיג מחוייב כז'בוטינסקי לשמוע ציווי שכזה, זה מעניין.

"חמישתם": סיפורים של צעירים יהודים אבודים

ב־1933, פרסם ז'בוטינסקי סאגה משפחתית במיטב מסורת הספרות הרוסית. "חמישתם" הוא פסגה אמנותית משוכללת, ובמרכזה אודֵסה, מכורתו, המתוארת כעיר אוניברסאלית רבת לשונות ואפשרויות המסחררת את הצעירים היהודים. זהו סיפורם של שתי אחיות ושלושה אחים תועים־בדרכי־החיים: מרוּסְיָה מייצגת את הארוטיות וההתברגנות ומתה בשריפת דירתה בניסיון לגונן על בנה; מרקו משוטט בין אידיאולוגיות: בודהיזם, צמחונות, ניטשה, וסופו מוות בטביעה בנהר בלילה בניסיון להציל אישה זרה; ליקה החדה נתפסת לקומוניזם, אך לבסוף מוצאת להורג בטיהורים של סטלין; סיריוֹז'ה מייצג את האמן ההולך על הקצה ומתגלגל לניהיליזם ולעולם התחתון; וטוריק מתנצר לא מאמונה אלא מרצון להיטמע בחברה ומאבד את זהותו. את כל המסע הנרטיבי עושה ז'בוטינסקי כדי לומר לנו שאלה אינם הפתרונות. אלא הפתרון, אחרי שהוקסם כשפגש את הרצל, הוא הציונות.

"האמת על האי טריסטאן דה־רוניה": לידת האומה

סיפור קצר מרתק מבחינה ז'אנרית הוא "האמת על האי טריסטאן דה־רוניה" מ־1930. זהו סיפור פנטסיה המזכיר את "רובינזון קרוזו" של דניאל דפו. הוא מתרחש באי, מעין מושבת עונשין בנוסח אוסטרליה בראשית דרכה, אליו מגיעים אסירים שנשפטו למוות מכל קצוות תבל מפני שעונש בהמתה נאסר בעולם. מבחינה אידיאולוגית, הסיפור הזה היה חשוב כל כך לז'בוטינסקי שהוא לא כינס אותו תחת כרכי הספרות היפה אלא תחת "אומה ומדינה". בסיפור יש בית־דין לאומי כבהאג. משפטים מהסיפור יכולים לעורר בקורא אותם צמרמורת לאור המתרחש כיום במדינה: "דָּגַל פרופ' דזנדרזרלה (הסוציולוג והקרימינולוג הוגה רעיון האי, ר"י) בהתנגדות מוחלטת למיתות בית־דין, בכל מסיבות שהן ובכל צורה שהיא, תהא זו גיליוטינה, חבל תלייה או כיסא חשמלי". הוא האמין בגירוש כדי ליצור תרבות חדשה. הסיפור מסופר מפי עיתונאי של "הטיימס" שהצליח להסתנן אל האי ומתרחש כשבעים שנה מיום כתיבתו, דהיינו בערך בשנת 1998.

ז'בוטינסקי, בדומה להרצל, בחר לכתוב סיפור פנטסיה אוטופי כדי להמחיש את משנתו המדינית ומדהים שדווקא מחברת פושעים מסוכנים צומחת לדידו חברת מופת, בתנאי כמובן שלא ישתמשו בברזל ובפחם, כי חומרים אלו מביאים מלחמות כבמקרה החרבות ב"שמשון" והנשק החם ב"חמישתם". המפתיע ביותר הוא שז'בוטינסקי בחר להשוות את החברה שלנו, הלאומית הציונית המתהווה, לחברת פושעים מסוכנים שהולידה תרבות מופת בלית ברירה. כך למשל שרל לנדרו, המנהיג שלהם שעיצב את דמותם כאומה, מוגדר כאנרכיסט הלוחם נחרצות בשחיתות הון־שלטון, במי שמכונים "הפילוסופים": "הייתה להם (אנשי האופוזיציה באי, ר"י) רק תחושה עמומה, כי משהו אינו כשורה בהגיונם של 'הפילוסופים', כי הרפורמה אינה נחוצה, לאמיתו של דבר, כי מטיפיה חותרים למשהו רע ובלתי צודק... לנדרו ודאי שאב אותה (את תורתו הפוליטית מדינית, ר"י) מהחוברות האנרכיסטיות שהיו בגדר האופנה בנעוריו". הסיפור תורגם על ידי חנניה רייכמן. תוכלו לקרוא אותו באינטרנט ב"פרויקט בן־יהודה", או ב"נכון" גיליון מס' 3, כתב־עת עכשווי לאוטופיה ולדיסטופיה בעריכת פרופ' אורציון ברתנא, שם מלווה הסיפור בפתיח מעניין של הסאטיריקן והסופר מאיר עוזיאל.

השפעות תרבותיות מאיטליה לפני הפאשיזם

מבחינת ז'בוטינסקי ימי נעורֵי דורו היו אביב אישי־לאומי. הוא הושפע עמוקות מההתעוררות הלאומית באיטליה, ערש תרבותו הרוחנית הרבה לפני עליית הפאשיזם של מוסוליני לשלטון. במסגרת ההתעוררות הלאומית של שפה ותרבות ראה ז'בוטינסקי חשיבות בתרגום יצירות מופת מספרות העולם כדי להעשיר את התרבות המתהווה. כך תרגם את הפואמה "העורב" של אדגר אלן פו מאנגלית הן לרוסית והן לעברית, תרגום מופת הנלמד בבתי הספר כיום, ובשל הקרבה לתרבות איטליה חלקים מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, היצירה הימיבּינמית העומדת בלב התהוות איטליה כתרבות.