כתיבה צינית, פסימית ומלאת הומור: הגדולה של חנוך לוין, מהמחזאים הייחודים בתרבות הישראלית

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

חנוך לוין (1999-1943), שהשנה ימלאו 80 שנה ללידתו, התחיל את דרכו בסוף שנות השישים ככותב מחזות חדים ועוקצניים ביותר, דוגמת "את ואני והמלחמה הבאה" (1968), "קטשופ" (1969) ו"מלכת אמבטיה" (1970), שעוררו את זעמה של חברה הישראלית. בהמשך, הוא התפתח להיות אחד משני המחזאים החשובים, המקוריים והמשפיעים ביותר שלנו. השני הוא כמובן נִסים אלוני שקדם לו - כל אחד מהם בעל קו וקול ייחודי לו.

● לא רק מנהיג פוליטי, אלא גם איש רוח: על מפעל הכתיבה של זאב ז'בוטינסקי 
● מה גרם לסופרת העברייה המוערכת לוותר על הכתיבה לטובת חיי משפחה בורגניים
● מיהו הכותב שהביא קול נדיר לשירה העברית?  

הכתיבה מדודת הרגש של חנוך לוין

לוין שייך לדור יוצרים שהתפכּח לא רק מסִפרות ה"אנחנו" ותחושת הקולקטיב של מדינה קטנה מוקפת אויבים, מה שקרה לרבים מהכותבים בשנות השישים. יתרה מכך: דורו עיקֵר את הליריות הרכה שאפיינה את הפרוזה של עמוס עוז או את השירה של נתן זך, לטובת כתיבה צינית, הומוריסטית, יובשנית, ובעיקר מאוד מדודת רגש, אלא אם כן מדובר בקנאה, בשנאה או בצרות עין. אפשר לומר שדור שנות השבעים בספרות ובתיאטרון, בזמן שבין מלחמת ששת הימים האופורית למלחמת יום הכיפורים המפכּחת, הוא הדור הפסימי ביותר בתולדות הספרות העברית, ואין פסימי ממנו עד כה.

אפשר להדגים זאת דרך הפזמונאות של לוין ומוטיב הציפור. הציפורים אהובות על הסופרים והמשוררים בקשת שבין שירו הראשון של ביאליק "אֶל הציפור", בו המשורר מנהל דיאלוג איתה המתחיל בשורות "שלום רב שובך, ציפורה נחמדת..." ועד זך הנפעם מחד־פעמיותה בשיר "ציפור שנייה" המתחיל בשורה "ראיתי ציפור רבת יופי...".

אצל לוין, להבדיל מהשניים, אין דיאלוג וקשר עם הציפור. בפזמון הידוע שלו "מה איכפת לציפור", הציפור והטבע בצד אחד ואילו האדם בצד אחר. הנה הבית האחרון של הפזמון: "אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק, / אדם שר שירים כי הים הוא עמוק, / אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים, / מה איכפת לציפור אם ישיר או ישתוק".

בשירה בלט בנוסח זה מאיר ויזלטיר שנפטר זה עתה, שהחצין מין ואלימות זכרית בשיריו; בפרוזה בלט מאוד יעקב שבתאי, שנושאי המוות בכלל והתפוררות מעמד הפועלים עמדו במרכז יצירותיו; במחזאות בלט חנוך לוין עם דמויות ארכיטיפיות, מוגזמות, אשכנזיות בעיקר, גרוטסקיות, שהונצחו במחזות כמו "חפץ" או "יעקבי ולַיְדֶנטל".

שלושת היוצרים הללו, כל אחד בתחומו, התאפיינו בפסימיות ובראיית הרוע וצרות העין באדם, אבל היה להם גם, לשלושתם, הומור בריא ודק. שלושתם גם סבבו סביב כתב עת אחד שנולד בשנות השבעים: "סימן קריאה" של פרופ' מנחם פרי. וכשהוא ייסד לצד כתב העת שלו גם הוצאת ספרים נלווית, הספר הראשון שהוא הוציא לאור ב־1972 היה המחזה "חפץ" של לוין.

סולם ההשפלות במחזות לוין

ההצגה "חפץ" הייתה ההצלחה הקופתית הראשונה של לוין ושם בעצם התאהב בו לראשונה הקהל הישראלי עד קצות אוזניו, שעד אז בעיקר כעס עליו ופוצץ את מופעיו. זהו מחזה קאמרי מינימליסטי, חכם ומצחיק מאוד. הוא עלה לראשונה ב־1972 בתיאטרון חיפה בבימויו של עודד קוטלר, כשאמנון מסקין משחק את חפץ ולְאורה ריבלין את פּוגרא.

המחזה מתחיל שבועיים לפני החתונה של פּוגרָא ווַרשביָאק. הוריה של פוגרא, טֵיגָלך וכְלָמנסֵעַ, יוצאים לבקר את בתם וארוסה. חֵפֶץ, לא יוצלח, קרוב משפחה רחוק שלהם, מתגורר בביתם זה 17 שנה. חפץ נעלב מכך שהודיעו לו על החתונה זמן קצר מראש ומציק להם. בתגובה, טיגלך, המושפל על ידי אשתו ובתו, יוזם מחזה קומי שבו הוא וכלמנסע מציגים את חיי־חפץ באופן נלעג. חפץ בייאושו מחליט לקפוץ מהגג ביום החתונה. פוגרא מתייחסת בהתנשאות להוריה ולבעלה ורשביאק המתרפס בפניה. חפץ מזמין את חבריו וקרוביו לצפות בהתאבדותו. הוא מצפה שיניאו אותו מהתאבדותו, אולם להפך, כולם מעודדים אותו. וכשמגיע הרגע להתאבד, הוא אינו מוצא אומץ ומתחרט, אבל פוגרא דוחפת אותו מהגג.

לוין הושפע רבות מהמינימליזם האכזרי שאפיין את הדמויות של תיאטרון האבסורד - מסמואל בקט ב"מחכים לגודו", שקבע כי "שום דבר לא מצחיק יותר מאומללות", ועד הרולד פינטר ב"מסיבת יום הולדת". זה ניכר בבחירת השמות המוזרים והסמליים של הדמויות והמהלך העלילתי. אבל לא העלילה היא העיקר אלא הסולם ההיררכי של ההשפלה בין בני האדם. כל אחד עסוק בהקטנת האחר ובהתגדלות על הזולת, מפוגרא, הצעירה הנרקיסיסטית, ועד חפץ ואדש ברדש ידידו, שהם בדיוק כפי שהם נשמעים, סוג של אבק אדם בעיני האחרים, ישויות שאפשר לדרוך עליהן. תמיד יש מישהו נמוך יותר אצל לוין בסולם ההיררכי של ההשפלה שאפשר למעוך אותו כחֶרֶק, אחרת אין שום טעם לחיים.

הצד הרך במחזות המאוחרים של לוין

בעידודם של פרופ' פרי ומאיר ויזלטיר, לוין החל גם לכתוב סיפורים קצרים גרוטסקיים דוגמת "החולה הנצחי והאהובה", אם כי, לדידי, הוא מחזאי ופזמונאי הרבה יותר טוב מסופר. לוין חש שהוא רוצה להתפתח כמחזאי ולא להיוותר רק בדמויות המגוחכות והקרתניות. הוא לקח את התפיסה הפסימית שלו במחזותיו אל עבר מקומות מיתיים והיסטוריים יותר, במחזות קשים לצפייה כמו "ייסורי איוב" ו"הזונה הגדולה מבבל". מאוחר יותר, צד רך יותר במעט יצא ממנו, למשל במחזה "הרטיטי את לבי", שעלה בתיאטרון לאחר מותו ובו הוא מטפל בנושא האהבה טיפול חנוך לויני אופייני. יש לי סנטימנט למחזה הזה כי אבי, השחקן והבדרן גדי יגיל, שיחק בו תפקיד מרכזי, את פּשוניאק.

אך יש מקום גם לביקורת על לוין. הוא כתב עשרות רבות של מחזות וחזר על עצמו לעתים עד לזרא. יתר על כן, התפיסה שלו כי העולם רע, ציני וקר והחיים לא שווים שום דבר, על אף שכולם מתעקשים ורוצים לחיות כמעט בכל מחיר, יש בה משהו שטחי וחסר גוונים. ממש כמו שברומן הרומנטי, למשל, כתשליל, הכול תמיד נגמר בטוב, הרי שאצל לוין הכול תמיד מתחיל רע ונגמר ברע, או כמו שפּשוניאק אומר במחזה "הרטיטי את לבי": "יהיה טוב, הכל יחלוף, בסוף יש סוף".

המחזה "חפץ" עולה שוב בהבימה

לבסוף כדאי לציין את האתר הנהדר, החינמי והנדיב של חנוך לוין במרשתת (www.hanochlevin.com). זה כל כך יפה שכל אחד יכול להיכנס ולקרוא את יצירותיו החשובות ובפרט את מחזותיו הבלתי נשכחים. חפץ עולה כיום בתיאטרון הבימה בבימויה של מירי לזר ובהשתתפותם של צביקה הדר כטיגלך ובן יוסיפוביץ' כחפץ. לסיום שווה לצטט את המונולוג הקצרצר של חפץ כשהוא לבד על הבמה בתמונה מס' 7:

"בואו, בואו, חיים יקרים, זמן מבוזבז, בואו, אבא, אמא, ילדים, גננות, אופניים, עצים, שודדים וחנוונים, בואו, ספרים, מכוניות משא, נמלי-ים, מלחמות, בחורות שמנות ורזות, מנהלים, ניירות, מחלות ועייפות, בואו כולכם, התאספו סביבי ואנאם לכם נאום: אורחים נכבדים. קטון קטונתי. [מכופף ברכיו ומתכווץ] קטון קטונתי. [מתכופף עוד יותר. בטון של משחק] מי ימצא אותי! [מצחקק ובורח החוצה בברכיים כפופות וראש מושפל].