המשורר העברי שכבש את לב הקוראים בזכות לשונו העשירה והשובבה

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

המשורר, המתרגם והעורך אברהם שלונסקי (1973-1900) שהשנה מציינים יובל למותו, היה הכהן הגדול של הספרות העברית בכלל והשירה העברית בפרט, בשנים לפני קום המדינה ובעשור הראשון שלה.

שירתו עשירה מבחינה לשונית ומלאה סימבולים, אימג'ים מפתיעים המלווים בחידושי לשון, ולכן הוצמד לו הכינוי "לָשונסקי". לתפיסתו, המשורר צריך להיות להטוטן מילים. מכאן היסוד השובב, המפתיע ומלא החיות בשירתו. שלונסקי ובני דורו דגלו בשירה מורכבת, שיש בה משום הסתימוּת מבחינה סמנטית, ובכך מרדו בביאליק וממשיכיו. מה שהיה חשוב להם בשירה הוא הניגון המאגי הכובש האקספרסיבי ופחות המשמעות הישירה והנהירה.

עוד נודע שלונסקי בשירי הזמר הנהדרים שלו, הן בתחום המקור כמו "זמר", המוכר משורת הפתיחה שלו "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע...", והן בתחום התרגום המעובד: "שלום עירי נוחמה", "תכול המטפחת" ו"את חכי לי". אף זכור שירו המרטיט על השואה "הנדר":
"עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל / וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ / עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל / עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ / נָדַרְתִּי הַנֶּדֶר לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל / לִזְכֹּר - וְדָבָר לֹא לִשְכֹּחַ. // דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ - עַד דּוֹר עֲשִׂירִי, / עַד שֹׁךְ עֶלְבּוֹנַי, עַד כֻּלָּם, עַד כֻּלָּהַם, / עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי / קוֹנָם אִם לָרִיק, יַעֲבֹר לֵיל הַזַּעַם / קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי / וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפַּעַם".

התרגום המופתי של "יבגני אוניֶיגין"

היצרתיוּת של שלונסקי בתחום הלשון לא אִפשרה לו להישאר רק בתחום היצירה האישית. הוא חש צורך לתרגם ולהנחיל נכסי צאן ברזל מתרבות העולם, גם כשלא תרגם משפת המקור אלא דרך שפה מתווכת. הוא תירגם מרוסית את "המלט" של שייקספיר, תרגום הנחשב כיום לקלאסיקה. ידוע עוד יותר הוא תרגום רומן החרוזים הנודע "יבגני אוניֶיגין" של גדול משוררי רוסיה אלכסנדר פושקין.

בספר "אשה יקרה" מתאר יפה יהונתן גפן כיצד דודו המפורסם משה דיין ואמו, שהתאבדה לימים, אביבה, מתחרים ביניהם מי יודע טוב יותר לצטט מתרגומו של שלונסקי לרומן החרוזים של פושקין.

מבקר הספרות מנחם בן המנוח, למשל, שהיה צַטָּט גדול של שורות יפות, היה תמיד מצטט שורות מ"יבגני אונייגין". בן אימץ לביוגרפיה האישית שלו את השורות הבאות: "פְּקִיד אֱמוּנִים הָיָה אָבִיהוּ / וְהִתְפַּרְנֵס מִן הַחוֹבוֹת. / בְּכָל שָׁנָה מִשְׁתִּים הִפְלִיא הוּא, / וַיְכַל כַּסְפֵּהוּ וַיִּשְׁמֹט".

"אתה מבין", בן היה אומר, "שלונסקי לימד אותנו אנשי הספרות מה לענות כששואלים אותנו ממה אנחנו מתפרנסים. אנחנו מתפרנסים מהחובות".

● המשורר הישראלי שאנשים עומדים בתור שיחתום להם על כתביו וספריו נמכרים באלפי עותקים 
● כתיבה צינית, פסימית ומלאת הומור: הגדולה של חנוך לוין, מהמחזאים הייחודים בתרבות הישראלית 
● לא רק מנהיג פוליטי, אלא גם איש רוח: על מפעל הכתיבה של זאב ז'בוטינסקי

"המבקר נהג כְּקַיִן, וכתב דברי הֶבֶל"

שלונסקי גילה וטיפח, ללא מורא או קנאת סופרים, את מי שיהפכו לימים לגדולי משוררי התקופה: נתן אלתרמן ולאה גולדברג. הם פרסמו את ביכורי יצירותיהם בכתבי העת שבעריכתו "כתובים" ו"טורים".

אך לא רק בדורו היה שלונסקי קשוב לשירה. הוא גם פרסם, למשל, בכתב העת "אורלוגין" את ביכורי יצירתה של דליה רביקוביץ.

הוא גם היה העורך הבלתי מעורער של "ספריית פועלים" דאז, אך מפעלותיו הספרותיים לא נתחמו רק לתרבות הספר. הוא הקים את מועדון צוותא לתרבות, תיאטרון שקיים עד היום.

באחת ההצגות שהוצגה שם וקיבלה ביקורת שלילית, גייס שלונסקי את שנינותו וקבע: "המבקר נהג כְּקַיִן, וכתב דברי הֶבֶל".

ההמצאות המילוליות ב"עוץ לי גוץ לי"

לנכדתו, לימים המשוררת והעורכת סיגל אשל, הקדיש שלונסקי את המחזמר היפה ביותר שנכתב לילדים בעברית, המוצג כבר קרוב לשישה עשורים, "עוץ לי גוץ לי" (1965). לאחרונה יצא ספר מחקר תמציתי ומרתק של פרופ' חגית הלפרין בשם "שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי" (רסלינג).

בספר מסופר כיצד התהווה המחזמר שמלחינו היה דובי זלצר והבמאי יוסי יזרעאלי, ואיך שלונסקי לקח מעשייה מרתיעה של האחים גרים "רומפלשטילצכן" והפך אותה לשכיית-חמדה מלאת הומור, בין השאר בזכות לשונו המקורית והמצאותיו המילוליות. שלונסקי התעקש שילדים דווקא יאהבו את לשונו המרובֶּדֶת, והוא צדק.

פרופ' הלפרין מציעה ניתוח מקורי ומעמיק שספק אם יכולנו לחשוב עליו. היא בוחנת קשרים בין המחזמר לסיפור גן העדן הבראשיתי וכן לסיפור הישועה של מגילת אסתר. אך מעניינת מכל אלה היא השקפת עולמו של שלונסקי, שבה תופסים מקום מרכזי המאגיות, הכישוף והנס, החידה והסוד. לטענת הלפרין, בדומה לשדון עוץ לי גוץ לי שידע להפוך קש לזהב, שלונסקי ראה באמן המילים אלכימאי שהופך את המילים לזהב שבָּרֶגֶש.

הנימה העולצת מתחלפת בטון מלנכולי

שלונסקי עלה לארץ ב-1921 כחלוץ והשיק את דרכו הספרותית עם ספר בן שתי פואמות אקספרסיוניסטיות יומרניות בשם "דְּווי" (הדים, 1924), שגם מצלצל את המילה הרוסית השכיחה "דָּוואי" שפירושה קדימה, מהר. זו היתה תגובתו למלחמת העולם הראשונה בפרט ולמצב האנושי בכלל. אחר כך הוא התלהב מהחלוצים ומההתיישבות המתהווה והילל את העמל כמו בעבודת קודש:

"הַלְבִּישִׁינִי, אִמָּא כְּשֵׁרָה, כְּתֹנֶת־פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת/ וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל./ עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כַּטַּלִּית./ בָּתִּים נִצְּבוּ כַּטּוֹטָפוֹת./ וְכִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם".

אך העליצות שאפיינה את כתיבתו, התחלפה בטון מלנכולי בספרו האחרון, "ספר הסולמות" (ספרית פועלים, 1973). זה ספר שכולו ניסיון אחרון לטפס בסולמות החיים והכֶשֶׁל. בסופו נכתב: "אור ליום ו', ט"ז באייר תשל"ג, עצם המשורר את עיניו לעולמים".

יומיים לפני, בי"ד באייר, בשעת בוקר מוקדמת, צִלצל שלונסקי אל המביא לדפוס כדי להוסיף שתי שורות לשירו האחרון. הוא חשש שמא יאחר את המועד. ואלו המילים שהוסיף: 'עֲצוֹם עַפְעַפֵּי עֶרֶב / עֲצוֹם עַפְעַפַּי'. בזאת נחתמה שירתו.

הנה השיר הנפלא "קונכיות" מספרו האחרון:

"... שֶׁכָּל מֵרוּצוֹ וְלֶכְתּוֹ - / אֶל מִנֶּגֶד: / עַד כְּלוֹת צִמְאוֹנוֹ וְצוֹמוֹ. / שֶׁאֵין מְצוּדוֹת מִגַּבּוֹ / לָסֶגֶת /זוּלַת אֶל עַצְמוֹ. // כִּי הַדֶּרֶךְ אֵלָיו לֹא תָּמִיד הִיא אֵלֶיךָ / (הָהּ דֶּרֶךְ שֶׁבֵּין הַנִּכְלָם וּמַכְלִים!) /כִּי הַדֶּרֶךְ - סִכְסָך שֶׁל הַסֶּגֶת־וְלֶכֶת / בְּסוֹד רְגָעִים וּנְחָלִים. // לֹא כָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁדִּבְּרוּ מֵרִגְעָם / זָכוּ וְהִגִּידוּ. / לֹא כָּל הַנְּחָלִים שֶׁהָלְכוּ אֶל הַיָּם - / הָלְכוּ וְהִגִּיעוּ. // וְאָז עַל הַחוֹף קוֹנְכִיּוֹת קוֹנְכִיּוֹת - / מַפָּלוֹת שֶׁל סוּפָה. / רְמִיּוֹת שֶׁל כְּאִלּוּ. / הִשְׁלוּ אֶת עַצְמָם שֶׁהִפְלִיאוּ לִחְיוֹת / וּרְאוּ: גַּם לָמוּת לֹא יַשְׂכִּילוּ. // וְאָז הֵם עוֹרְקִים אֶל תּוּגָה נֶאֱצֶלֶת / (הָהּ נֶצַח! הָה רֶגַע שֶׂמֵת!) / וְכָל הַנִּבְרָא הַנִּבְדֶּה־בְּצֶלֶם / בּוֹרֵא לוֹ דַּיָּן־אֱמֶת".