לאורה המחטא של השמש, כלומר הרשתות החברתיות, נחשפו בשנים האחרונות כמה אנשי ברנז'ה שלא טמנו את ידם בצלחת. או בעצם אולי כן טמנו. משהו. גם במקרה שלהם, היו מופתעים יותר ופחות.
השנה היו אלה עיתונאי "הארץ" ארי שביט ומר טלוויזיה חיים יבין, שהגיעו לעמוד הקלון. שביט הואשם על ידי עיתונאית ה"ג'ואיש ג'ורנל", דניאל ברין, כי תקף אותה מינית בעת שנפגשו פגישה מקצועית. שביט לא ממש הכחיש את הדברים, רק לדבריו פירש את הסיטואציה באופן אחר - ותרם למילון המטרידנים את הביטוי "יסודות של חיזור". די מהר התברר ש"יסודות של חיזור" היו גם במקרה של אישה נוספת, ושביט הודיע על פרישה מהעיתון.
במקרה של חיים יבין, אפשר לומר שהוא נידב את עצמו לתפקיד המטרידן. "פעם הייתה אווירה הרבה יותר חופשית", קונן בראיון ל"ידיעות אחרונות". אם היית אומר משהו, או טופח או מחבק או אפילו מנשק - זה היה דבר חצי לגיטימי. היום כולנו היינו מואשמים בהטרדה. אבל אהבתי יותר את התגובות של הנשים אז. אם היית צובט מישהי בתחת היא הייתה מורידה לך סטירה. היום רצים לעורך דין. אני בעד שתתני סטירה ונגמור את העניין". התוצאה: מספר נשים יצאו בתלונות על כך שיבין הטריד אותן מינית ולא במילים בלבד.
אפשר להרגיע: האשמות בהטרדה מינית אינן סוף הקריירה. הנה, עמנואל רוזן, שנאלץ לפרוש מערוץ 10 ומעיסוקים נוספים בתקשורת בשל אוסף של תלונות על הטרדות, חזר לעיתונות אחרי שהתיק נגדו נסגר, פיתח פורמט טלוויזיה מצליח וכותב בירחון "ליברל"; ואילו ינון מגל, שבשלהי 2015 נאלץ לפרוש מהכנסת לאחר שנטען כי הטריד מינית 3 נשים (לא לפני שתרם למילון המטרידנים את הביטוי "מחוזות השיימינג"), מצטרף לתוכניתו של אסף הראל בערוץ 10. ככה זה כשזיכרונה של התקשורת קצר יותר מזיכרונו הקצר ומושמץ של הציבור. נראה מתי ארי שביט ישוב. כן, הוא עוד ישוב.
חגית מהלא בן-משה