טייכר וזרחוביץ' עייפים. יושבים בחדרם האפרפר למראה במשרדי קשת, השעה שעת ערב די מאוחרת והם עדיין עובדים. לא מזמן חזרו מתוכנית הרדיו היומית שלהם, ארבע עד שש אחה"צ, ברדיו תל אביב שזוכה גם למיליוני האזנות בדיגיטל - לאחרונה פורסם כי החוזה שלהם שם הוארך בשלוש שנים נוספות - ועכשיו הם כותבים מערכונים לעונה החדשה של "ארץ נהדרת" שתעלה בקרוב. חוץ מזה, יש להם פרסומת קורעת מצחוק לבנק לאומי (אופנת כהן ביזאר) שעליה הם עובדים יחד כשזרחוביץ' בפרונט. ואם זה לא מספיק, זרחוביץ' חולה, איבד את הקול.
נראה שהם מתחזקים זוגיות די מופלאה כבר 11 שנים, עבדו ברדיו תל אביב, עברו לגל"צ וחזרו בחזרה, וכמובן "ארץ נהדרת". עובדים יחד מהבוקר עד הערב ועדיין - יכול להיות שזו הצגה, אבל לא נראה ככה - הם מקשיבים זה לזה ומצחיקים אחד את השני כל הזמן. הם צוחקים גם כשהם מדברים ברצינות, או מדברים ברצינות גם כשהם צוחקים. זרחוביץ', 42 פלוס שני ילדים קטנים (אחד מהם היה חולה כשהראיון התקיים), טייכר, 45 רווק ("אבל עוד לא אמרתי נואש").
הם ככל הנראה הצמד הקומי הבולט בישראל, גם ברדיו - אחרי ששי ודרור נפרדו, רק טל ואביעד ותיקים מהם, וגם בטלוויזיה. שלל הדמויות שהמציאו יחד - ראובן הוא הבולט ביניהם אבל היו עוד המון - זיכו אותם בתואר אנשי השנה של וואלה, ואצלנו בכניסה לרשימת המשפיעים.
"מה זה בכלל אומר, משפיעים?", שואל זרחוביץ'.
אתם מכניסים מילים וביטויים לעברית המדוברת. יש יותר השפעה מזו? קצת כמו הגשש.
טייכר: "אל תשווה".
אסור להשוות, ובכל זאת.
זרחו: "טוב, שכנעת"
טייכר: "השאלה אם זו השפעה לטובה או לרעה".
זרחו: "מה זה טוב, מה זה רע?".
שאלה טובה. אני בעד הצד הטוב, אבל אולי אפשר לומר שחלק מהדמויות מקדשות בורות ושפה עילגת. אבל לא חשוב, העיקר שזה מצחיק. ספרו על היום שלכם.
זרחו: "מעבר לזה שאני חולה, הילד שלי חולה וכל זה תוך כדי מעבר דירה - צרות של בורגנים - גם עובדים המון על העונה החדשה של 'ארץ', שלא לדבר על הרדיו, ובתוך כל זה החיים עצמם כמו שאומרים, או מה שמצליחים לדחוף לפחות".
טייכר: "אבל שם, למזלנו, יש לנו צוות כותבים די גדול שמוריד מאיתנו את העומס".
זרחו: "אם היינו צריכים לעשות הכל לבד לא היינו עומדים בזה, כי זה באמת המון עבודה, כל יום כתיבה".
טייכר: "אם היינו עושים רק את הרדיו היינו עומדים בזה".
זרחו: "פעם היינו עושים הכל לבד כל יום, אבל לא עשינו כלום חוץ מזה - רק את זה".
טייכר: "כל יום, כל היום. היה כיף. זו העבודה הכי כיפית שאני מכיר, אבל עדיין עבודה".
ו"ארץ נהדרת". יש הפתעות בעונה החדשה? תנו משהו.
זרחו: "עדיין קשה להגיד. עובדים קדימה".
טייכר: "אם יהיו זה יפתיע גם אותנו. כרגע זו המון עבודת כרייה. כמויות, ערימות של חומרים, סוחטים אחד לשני את המוח".
זרחו: "בסוף הכל נכנס, איכשהו. מחפשים דמויות, ואז סיפורים, ואז מתחילים לבנות עלילות למערכונים בסדרה. זה זמן הזהב עכשיו, צריך לנצל אותו כי אחר כך, כשהעונה משודרת, פשוט רצים ויורים".
יש פה הרבה אחריות ולחץ, לא? זו בטח התוכנית הכי מלחיצה בארץ לעבוד בה, לא כולל מהדורות חדשות.
טייכר: "העבודה מלחיצה. אין דבר כזה לקום בבוקר ולא יהיו חומרים - זה מפחיד. אבל מולי (שגב, עורך התוכנית) לוקח הרבה על עצמו ומרגיע אותנו".
אזריה ייכנס?
זרחו: "וואלה לא יודע. זה בטוח יחזיק מבחינת זמן, אבל נראה. אנחנו פחות במחלקה של האקטואליה הקשה".
טייכר: "תרתי משמע".
זרחו: "אנחנו באזור השטויות. ככה אנחנו אוהבים את זה".
טייכר: "גם ברדיו".
זרחו: "יש אנשים חכמים מאיתנו שיש להם מה לומר".
טייכר: "והרבה אומרים הרבה, כל היום".
זרחו: "אף פעם לא הייתה לנו משיכה לחדשות".
טייכר: "אולי כהולכות לאייטמים, אבל לא יותר".
זרחו: "אותנו יותר מעניין לעשות מערכונים שאומרים בהם 'נה-הא' ארבע דקות. זה גם בסוף מה שנשאר בעיניי. זה מה שעומד במבחן הזמן, אתה יכול לשמוע משהו שעשינו לפני ארבע שנים וזה יחזיק הרבה פעמים, אבל אם יש משהו ספציפי - על שר כזה או פרשה כזו - זה נשמע מוזר, לא קשור".
טייכר: "גם הרבה יותר נוח לנו ככה, להירגע מכל הבלגן והחדשות. זה רענן. בטח יותר ממה שכולם טוחנים כל היום".
אני שם לב באמת שאין ערימות של עיתונים על השולחנות שלכם.
זרחו: "אנחנו אף פעם לא מתעסקים במה שהיה בעיתונים. וזה כבר מזמן לא מה שהיה בעיתונים - מה שהיה בטלפון".
טייכר: "פה ושם לוקחים מילים של ענבל אור או ה'לכי קיבינימט' של פישמן".
עזוב אותי מלדבר על פישמן עכשיו... אבל "ארץ נהדרת" היא בכל זאת עם קו ברור, שמאלני.
זרחו: "כן, יש האומרים".
טייכר: "בעיקר יש לה אמירה החלטית. רוצים לומר משהו ואומרים אותו. היא לא רק מהצד המסוים של המפה, גם אם נוטה ל...".
זרחו: "באופן טבעי. עוד לא יצא לנו - לפחות מאז שאני פה, מהעונה השנייה - לעמוד במבחן של*".
טייכר: "אני הצטרפתי לפני שלוש שנים ככה. אבל היו לי גיחות כבר ממלחמת לבנון השנייה".
זרחו: "כתבנו את דיוויד ברוזה יחד. צילמתי את 'מסודרים' וקראו לי לפה למילואים. בקיצור, עוד לא יצא לנו לעמוד במבחן של ממשלת שמאל בשלטון. לדעתי גם לא נידרש לסוגיה הזו".
טייכר: "בטח לא בבחירות הקרובות".
ובכל זאת, משהו מעניין מהבחינה שכולם שונאים את השמאל והתקשורת, ודווקא תוכנית הדגל של ערוץ 2, שהיא יותר שמאלנית מהחדשות, היא אהובת הקהל. לא אומרים לכם ברחוב שאתם שמאלנים וזה?
טייכר: "אני לא כל כך ברחוב, האמת. כל היום עובד".
זרחו: "גם אני לא כל כך יוצא החוצה, בטח לא במהלך העונה. אבל אתה רואה את זה בטוקבקים, בפייסבוק. אבל ברחוב זה בעיקר ראובן".
ומה אתך טייכר? עוד מזהים ברחוב?
טייכר: "פחות מערן כמובן, אבל מדי פעם עושים את הקישור לגבי - וזה כיף לאללה. כשמחברים פנים לקול זה נורא מחמיא לי".
בא לך להיות יותר בפרונט?
טייכר: "תמיד בא לי, בטח".
זרחו: "הרי משם הוא התחיל".
האמת, חשבתי שתהיו יותר פוליטיים.
טייכר: "אנחנו לא מצנזרים את עצמנו או משהו - זה פשוט מה שמעניין אותנו, או יותר נכון מה שלא מעניין אותנו".
טייכר: "אנחנו יותר טובים בהומור, והצד של האקטואליה מתאזן בתוכנית".
זרחו: "כשאתה עובד עם האקטואליה זה בעצם מכתיב לך את הליין-אפ - אתה כל הזמן רק מגיב, חייב להגיב. אנחנו לא אוהבים את זה, מעדיפים שהליין-אפ יהיה שלנו".
אתם לא מאלה שעצבניים על המדינה וצועקים על החדשות?
טייכר: "ברור שכן, אבל באמת ובתמים - כמה אפשר לחזור על אותו דבר? לי מדי פעם בורח לי כזה בשידור, אבל אחר כך אני שומע את זה וזה נשמע יאכנע. משעמם".
זרחו: "חלק גדול מהקומדיה, כל קומדיה, זה עצבים, זה ברור, אבל העצבים מנותבים".
טייכר: "ובסוף, הרבה מהדמויות שלנו באות משם".
אכן. הרי אם עושים ניתוח עומק של הדמויות שלכם - הרבה מאוד מהדמויות הן ביקורת חברתית. על העילגות, על החזרה בתשובה, על האוטומטיות של המראיינים בתוכניות.
טייכר: "לגמרי. אפילו חיים סבן היה דמות קבועה אצלנו פעם, עכשיו פחות. האקטואליה תמיד מקופלת בפנים. אקטואליה זה מיליון דברים, לא רק מה שהיה במבזק האחרון. עם טראמפ בטח יהיה מעניין, למרות שאני חושב שבסוף זה לא יהיה כצעקתה, הנה, תראה מה קרה עם ליברמן".
תכל'ס, כולם פחדו אבל בסוף כלום.
כשאמרתם לי לבוא לפגוש אתכם ברמת החייל כי "כאן אנחנו חיים" לא קלטתי שזה אשכרה ככה: כל מקומות העבודה שלכם צמודים אחד לשני; קשת, רדיו תל אביב, משרד הפרסום מקאן.
זרחו: "כל החיים שלנו במקום הזה".
טייכר: "אין ברירה".
זרחו: "אנחנו כמו חתולי רחוב. חיים באותו מקום ורק עוברים מהמכולת לפחים של המסעדה ובחזרה".
טייכר: "אנחנו יודעים מתי מפנים את האוכל משוק צפון, מכירים את כל הפינות".
מתי החתולים מגיעים בבוקר?
טייכר: "בעשר בבוקר מתחילים לעבוד על 'ארץ', אבל אנחנו נפגשים קודם, לעבוד על הרדיו, ואז באים הנה לקשת, ואז חזרה לרדיו, ואז חוזרים הנה ואז בערב - אם זה לא בעונה - הולכים סוף-סוף הביתה".
זרחו: "לפעמים אני גם מצליח לחזור לילדים... אבל זה בסיס סגור פה".
נראה לי קשה להיות מצחיק ויצירתי כל הזמן, וכל הזמן בטורים גבוהים וכל כך הרבה שעות ביום, והכל בחדרים אפרפרים כאלה. איך?
זרחו: "שאלה טובה".
טייכר: "יש עקומת פעמון. בעונה מגיעים לשיא, אבל השעות הארוכות עושות את זה, בסוף יוצא משהו. מייצרים".
זרחו: "אתה כל הזמן בזה. גם בבית, גם בדרך הביתה - כל הזמן מחפש ומחפש חומרים. היה יותר נוח אם היה לנו רדיו פעם בשבוע ו'ארץ' פעם בשבועיים, זה בטוח".
הרגע הורדת יותר מתשעים אחוזים מהעבודה שלך.
טייכר: "אבל גם אם תהיה תוכנית פעם בשנה, תמיד יהיה לחץ".
אז לפחות עשר שעות ביום אתם יחד?
טייכר: "הרבה מאוד שעות".
זרחו: "הרבה מאוד... כשאנחנו מתחילים שידור בארבע, שואלים אחד את השני 'מה נשמע, איך עבר היום שלך?' - אבל אנחנו כבר משמונה וחצי בבוקר יחד. המון שעות. אנחנו מאוד אוהבים את מה שאנחנו עושים. ואנחנו עייפים. זה טוב מאוד".
טייכר: "טוב להיות עייפים".
זרחו: "הכי טוב להיות עייפים".
יונתן כיתאין