במקום דרוך

עוד שנה שמדינה שלמה נקרעת בין "רקביבי!!" ל "רקלאביבי!!". עוד שנה מסתיימת כשבנימין נתניהו מצוי תחת "בדיקה" זו ואחרת. עוד ימי חגיגות שנה אזרחית שראש הממשלה נמצא בלב הסערות.

נכון לתחילת דצמבר (וכי מי יודע מה יביא אמצע דצמבר), מדובר בעלילות ומעללי האינטרסנטים בענייני המספנה ושלוש הצוללות מגרמניה (בסביבתו, בצבא, במשרד הביטחון ובמאכערים), בשריפה, בחקירת ההצתות והסופרטאנקר, עוד הכרזה-הצהרה על מלחמת חורמה בבירוקרטיה (כבכל אחת מ-20 השנים האחרונות, רק שהפעם זה בעניין קצב חקירת הצתות והתמשכות הזרמת כספי מדינה להתאוששות מהבערה - אחרי שחלק מתביעות "צוק איתן", 2014, טרם הסתיימו וחלק מתביעות השריפה הקודמת בכרמל, 2010, הסתיימו רק 4-5 שנים אחרי).

עוד בשלהי שנה זו - הקצנה והחרפה והתקפה בוטה על "התשקורת השמאלנית העוינת", כשברקע סוג של יחסי הכרות, נאמנות ותלות ארוכי שנים בין נתניהו לקבוצה נבחרת של כתבים/ת לענייני ביבי ושרה. החידוש: הכוכב הבן - יאיר, "יורש העצר" (במובן הדו משמעי - יורש הוריו ו/או יורש הכיסא?).

כך קורה שתחת המונח "ביבי" מונחת היסטוריה של שסעים עמוקים ומחלוקות תהומיות, חלקן נגררות מהעבר, חלקן מתפתחות בהווה. זה מקצין ומחריף משנה לשנה - ה"ביבי" מוציא מהישראלים את היצרים הכי קיצוניים שלהם. נתניהו טוב או רע ליהודים? הימין הקואליציוני אשם? השמאל האופוזיציוני קיצוני? התקשורת או התשקורת? אוהבי/ שונאי ישראל? אליטות הנלחמות על חייהן? אלה שרוצים להחליפן? הנהנים והמקושרים או המנוצלים והמרוחקים?

האמת המרה היא שכולם חוגגים על זה. כל השבטים, כל המפלגות. כל "מעצבי דעת הקהל" - האליטות המובילות, מרוויחים משהו. פעם פחות או פעם יותר, פעם זה אני, פעם זה ההוא. המנהיגות מתה - האינטרסים האישיים שולטים.

לא שזה היה אחרת ב-60-70 שנים האחרונות. אבל, בשנות ה"ביבי" זה מרוח כל יום, כל היום, בכותרות, באותיות צבעונית ובולטות - ותופס כל חלקה טובה ורעה. ישנם מחוזות גיאוגרפיים שבהם אסור לתמוך בנתניהו כי אז תיתקל בבוז עוין - ויש מקומות שבהם אסור לדבר נגדו פן יבולע לך.

התוצאה - שיתוק. כל המערכות משותקות. קיפאון פנימי, שנמשך כבר למעלה מעשור, עוד מתקופת אהוד אולמרט. תקופה שלוותה בגילויי שחיתות וחקירות, שמוטטו את אמון הציבור. זה נמשך ביתר שאת בשבע שנות נתניהו. ישראל הולכת לשום מקום. לא דורכת במקום, אלא הולכת אחורה - הקיטוב, השנאות והעובדה שנתניהו מלבה אותן במקום להרגיע אותן. הוא עוסק וחורש בהן מרבית זמנו - בדיוק כמו העובדה שהכנסת, בית הנבחרים, התקשורת, הפקידות, האקדמיה, הביזנס והציבור כולו עוסקים רק ואך ורק בכל מה שהוא כן או לא "ב-י-ב-י" - משתקות את המדינה לא מאפשרות לה לצמוח, לא נותנות לה את היכולת לתקן חוליים ולצעוד קדימה.

גם כניסת דונלד טראמפ, "חבר של נתניהו", לתפקיד נשיא ארצות הברית לא תשנה את התשתית המקומית, שנשרפת ומתדרדרת. גם אם זה יחזק את יחסי החוץ של נתניהו לתקופת מה - זה יתחלף תוך זמן קצר במתקפת נגד, שתבוא מבחוץ, אבל ביוזמה מבפנים.

נושאי דגל ה"רקביבי", חלקם אוהבים אתו וחלקם בעיקר שונאים את מתנגדיו, ממוקמים חזק בשלטון כבר הרבה שנים. אבל, הם עדיין מרגישים מופלים, מוחלשים, רדופים וחיים את המציאות תחת הכותרת: "אנחנו עוד נראה לשמאלנים האלה...".

בשנה הזו, בממשלה הנוכחית, ממשלת נתניהו השלישית ברצף והרביעית בכלל, נותבו התחושות הללו להתרסה. לא פעם בוטה. התוצאה: חלק מוחא כפיים בשמחה והחלק השני מביע בוז למוחאי הכף.

אנשי הקבוצה השנייה הם בהחלט שונאי נתניהו. שנאה עמוקה ואישית, לא רק התנגדות פוליטית ואידאולוגית. הם עדיין לא מבינים איך זה קרה להם. איך נשמטה מהם ההכרה כהנהגה, כאליטה אולטימטיבית שאין בלתה? איך זה שמישהו, למשל מירי רגב ודוד ביטן רחמנא ליצלן, מעז להזיז אותם מעוד מוקד כוח? בקיצור, איך זה קרה שבדמוקרטיה המפוקפקת הזו פתק בקלפי של אחד ש"לא מבין", לדעתם (שמא כי איננו מתגורר לצידם בשכונה המיוחסת?), שווה בכוחו לפתק בקלפי של "תרבותי-משכיל-מבין". ואף לא מילה על שחור-לבן, דתי-חילוני-חרדי, ותיק-עולה, מרכז-פריפריה.

באמצע כל זה, כשהוא מלבה את האש, עמוס באמוציות משל עצמו, נרדף ונוקם, נלחם על בדידותו בצמרת - ובמקביל גם מתבכיין עליה וכל הזמן בטוח בצדקתו - עומד בנימין נתניהו, הראש שמגרד רק את דוד בן גוריון בשנותיו כראש ממשלה עם תקופת הכהונה הכי ארוכה. אצל בן גוריון זה היה ב-1949-1954, ושוב ב-1955-1963. אצל נתניהו זה 1996-1999 ועוד שלוש ממשלות ברצף מ-2009 ועד היום. הוא עוד לא הגיע למניין שנות בן גוריון, אבל את העוצמה לעורר יצרים, להלהיט מחלוקות ואפילו להשניא את עצמו על אלה ועל אלה - הוא השיג מזמן.

השאלה היא האם תפארת ההישגים הלאומיים ופריצות הדרך ההיסטוריות של בן גוריון יציבו את נתניהו ברמה דומה. את זה מוקדם מדי לומר.

גם את 2016, כמו את השנים הקודמות שלו בסבב הנוכחי, נתניהו מסיים ביציבות יחסית. ישראל לא נגררה להתמוטטות בצמיחה ולא לנפילה ברמת החיים. לא נכנסה לאיזו מלחמת אזרחים רצחנית, שמתחוללת באחת המדינות הסובבות אותה. המצב הביטחוני שקט יחסית, ואפילו מתמשך, הגם שמלווה תמיד במתח. "זה לא בגללו" אומרים מתנגדיו. "זה לא יכול להיות אלא בגללו!" אומרים אוהדיו.

הבעיה המרכזית היא שהיציבות היחסית הזו מתבזבזת. במקום שתנוצל לפריחה, צמיחה, צמצום העוני וקיצוץ בביורוקרטיה, ברגולציה ובשלטון האימים של הפרוצדורה - היא מתבזבזת על שנאות, תיעוב הדדי, וכחנות וחשבונאות זעירה. של שני הצדדים.

"אתם רוצים לדעת למה האליטה שונאת את נתניהו?" ("אליטה" כמושג חברתי, שאיננו דווקא ימין ושמאל, שכן רגש ההתנגדות לנתניהו חזק בימין לא פחות מאשר בשמאל), התריס בנו איש בעל ידע ויכולות, שנע, מכיר וחי בנוחות בין הצדדים הניצים. מהבודדים שהם גם אליטה מוכרת - וגם מהצד של נתניהו.

"אז אני אסביר לכם בדיוק", אמר:

"1. כי הוא לקח להם את מוקדי הכוח. אם הם לא היו שונאים אותו כל כך, הוא היה משאיר להם הרבה כוח ועמדות. הרי הוא לא רחוק מהם בתחושת האליטיזם.

"2. מה שעוד מעביר אותם על דעתם היא העובדה שביבי פיצח שני צפנים - בעוד שהם, עם חוכמתם המופלגת לא מצליחים להמציא משהו, ובעיקר לא מישהו, שיעמוד מולו. פיצוח ראשון - נתניהו יודע להיבחר. הוא יודע לעשות מערכות בחירות בעוצמה ובתחכום שרק מפאי"י הוותיקה ידעה. ברק אובמה ידע להיבחר. נתניהו יודע להיבחר. בישראל אין עוד מישהו שיודע להיבחר. לא בין הפוליטיקאים הידועים ולא בין אלה שמדברים בשמם לעתיד. קוד שני שנתניהו פיצח זו היכולת לשרוד כראש ממשלה. למרות הכול. למרות התחקירים וה'חשיפות' השבועיים; למרות כנסת עוינת; למרות שרה; למרות החקירות שהתחילו לפני 20 שנה; למרות האו"ם ואונסק"ו והיחסים הרעים עם אובמה. הוא יודע להישאר חזק על הכיסא - והיכולת הזו מוציאה את ה'אליטה' מדעתה.

"כדי לדעת לשרוד אתה צריך להיות בקיא, פיקח ונבון, גם בעל יכולת להבין את מגבלות הכוח שלך כפוליטיקאי ולא פחות חשוב - לדעת לשלוט ברגשות שלך, להיות מאופק וגם ערני וחשדן כל היום וכל הלילה. ביבי הפך מומחה בזה. אתם בתקשורת תקראו לזה 'ביבי הפכפך', אבל התומכים שלו מבינים היטב שלפעמים חייבים לעשות משהו לא ממש ראוי - בגלל הצורך לשרוד, בגלל הרצון לקדם מטרות אחרות חשובות בהרבה. השיטה הפוליטית בישראל היא פשרה בין שותפים קואליציוניים. לכן לפעמים אין ברירה, אלא 'להתהפך'. כך בפרשת חובת ההתגייסות של חרדים וכך בעניין ההחלטה על תאגיד השידור ורשות השידור".

"לעניין היחסים מול הרשות הפלסטינית. מה שמכונה 'הסדר שלום'", ממשיך האיש שבדרך כלשהי מצליח להיות מקובל ומוערך על ידי שני הצדדים, "מתעבי-ביבי, אלה האומרים שדרכו איננה לגיטימית בעיניהם, שרוצים, מצפים וחולמים שהוא יעשה 'מעשה מנהיגותי אמיץ' כדבריהם - יודעים היטב שזה יהיה מעשה שבפועל יגרור אותו להתאבדות פוליטית. גם הוא יודע את זה. הוא יודע שהרבה יותר חשוב לשונאיו שהוא יסתלק - מאשר שיהיה איזשהו הסכם עם הפלסטינים. לכן הוא לא יפול להם לידיים".

ולנו כאן, לקראת תחילת 2017, יש שאלה אחת לראש הממשלה: האם אתה משתמש ב-WAZE? נראה שלא. אחרי הכול יש לך צבא של פקידים, נהגים, מאבטחים, ג'יפים שחורים וצ'קלקות. אבל בוא נגיד שכן. ספר לנו מה כתבת בשורת החיפוש? היעד? המקום? בקיצור: רק תגיד לאן פניך מועדות, שנדע. ואם התבלבלה לך הדרך, אז אנא, חשב מסלול מחדש. כי חבל על הזמן.

כתבה: סטלה קורין-ליבר