איש לכל שנה

"מדע בדיוני", כך מתארים יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה, ואמנון נויבך, יו"ר הבורסה, את הימים שקדמו לליל ה-1 ביולי 1985. זה הלילה שבו העביר שמעון פרס בישיבת הממשלה את מה שנודע לימים כ"תוכנית הייצוב".

הצוות שהקים נגיד בנק ישראל דאז, מיכאל ברונו, עצר אינפלציה שנתית של 400%, הזרים מחדש יתרות מטבע חוץ למדינת ישראל וחידש את האשראי, "הרזה" את המגזר הציבורי - ואיזן את התקציב לשנים. התוכנית המפורטת נרקחה במשך חודש ימים ונשמרה בסודיות מוחלטת.

על הכול ניצח ראש הממשלה שמעון פרס, שחלק רוטציה עם יצחק שמיר, ולעולם ייזכר כ"מר מזרח תיכון חדש" - יוזם וכופה תהליכי שלום וחולם סדרתי, ולאו דווקא מי שפעילותו הכלכלית שינתה את פני המדינה לשנים.

"הכול עניין של תדמיות", נאנח יורם גבאי. "הוא היה בקי בכל פרט ומעורב בכל סעיף. במונחים של היום, התוכנית הייתה זוכה להשתאות, להתעניינות רבה, ולו רק בגלל העובדה שהציבור היום מעמיד את הכלכלה במרכז, מתעניין יותר בהחלטות כלכליות. האחריות שלו והסיכון שפרס לקח היו אדירים - אם התוכנית לא היתה עוברת, כלכלת המדינה היתה הולכת לאבדון והקריירה שלו היתה נחתכת". את תרומתו הכלכלית של פרס למדינת ישראל, כפי שמעידה "כוורת" האנשים שעבדו עימו לאורך השנים, אפשר לחלק לכמה תקופות, כל אחת עמוסה וקריטית: הקמת התעשייה האווירית בשנות ה-50, והקמת הכור הגרעיני בדימונה; היוזמה וההחלטה על תוכנית הייצוב; הדחיפה העצומה של תעשיית ההיי-טק ומיתוגה של מדינת ישראל כ"אומת הסטארט-אפ"; והחלק האחרון - האופטימיות הנצחית ששום יזם וכלכלן לא יוכל בלעדיה.

בכל תקופה בלטו התכונות שהעיתונאי נחמיה שטרסלר, פרשן שצבר שעות פרס רבות - מכנה "שמעון פרס הקלאסי" - קשירת קשרים, "תפירת" חוזים בין מדינות, התבייתות על מטרה, רתימה נלהבת של מנהיגים למטרותיו.

"תוכנית הייצוב" היתה הדרמטית מכולן, והיא עברה בממשלה בלילה אחד וכללה שורה של החלטות שלדברי נויבך, שהיה יועצו הכלכלי של רה"מ, פרס היה מעורב בכולן. "צריך להבין איך נראתה הכלכלה במדינת ישראל בשנים ההן. בכל 15 בחודש בשעה 17:00 היה מתפרסם המדד גבוה ב-20% מהמדד בחודש הקודם. ישראל קיסר, שהיה אז מזכ"ל ההסתדרות, מיד היה דורש תוספת יוקר ומאיים בשביתה. בעלי עסקים היו בגירעונות תמידיים, מפני שחישוב ההוצאות בתחילת החודש ובסופו היה שונה. מכיוון שההוצאות הלכו והתנפחו בלי שליטה, אי אפשר היה לגבות מסים קדימה מבעלי עסקים ומהציבור. הגבייה היתה שלילית. זה היה כדור שלג ענק ומתגלגל".

גבאי מוסיף: "אנשים זוכרים רק את האינפלציה. אבל הסכנה האמיתית הייתה יתרות מטבע החוץ שהלכו והידללו: נותרו למדינה כ-400 מיליון דולר. לשם השוואה כיום יתרות המט"ח הן מעל 20 מיליארד. היתה סכנה שלא נוכל לייבא יותר, שיום אחד ייגמרו כאן הדלק, החיטה, חומרי גלם. היה ממש חשש לפשיטת רגל של המדינה, כמו בארגנטינה".

זרעי הפורענות

איך הגיעה הכלכלה הישראלית למצב קיצוני כל כך?

משתתפי הצוות מסכימים על כמה סיבות שהובילו את ישראל לאינפלציה של מאות אחוזים, ולמדד שעולה בכל חודש ב-20%. השקעה עצומה בתקציב הביטחון עד כ-12% מהתוצר, סובסידיות ומימון המגזר הציבורי, הלוואות מאסיביות מבנק ישראל למימון כל אלה, ואי העלאת מסים, ובעיקר - הדפסת כסף.

"באופן כללי אפשר לומר שהיו הוצאות רבות מבלי לאזן את התקציב, גבייה גבוהה עבור ביטחון בלי לקצץ במקומות אחרים", אומר גבאי. במחקר שכתב מיכאל ברונו הוא ציין: "הממשלה הצליחה גם ללוות סכומים עצומים וגם להדפיס כסף, בכלכלה יציבה יחסית. אלה היו זרעי הפורענות. מצב הרוח היה של 'אנחנו יכולים לעשות הכול'".

"תוכנית הייצוב" חתכה חיתוך חד בתקציבים החברתיים, ועל כך היא זוכה לביקורת עד היום. "אבל לא היתה ברירה", אומר שטרסלר. "פרס היה פוליטיקאי. פולטיקאים פעמים רבות לא לוקחים החלטות מרצון אלא כי אין שום ברירה אחרת והם נדחקים לפינה. תוכנית הייצוב כללה קיצוצים כואבים ואת זה אף אחד לא רצה. ומפלגת העבודה, מפלגתו של פרס, רצתה להבריא, אבל לא רצתה לוותר על כלום. אי אפשר בלי שיכאב".

רק כדי להדגים עד כמה התרחקה מדינת ישראל מחלוקת תקציב חברתית כפי שהיתה נהוגה לאורך שנות ה-60 ועד שנות ה-80, ראוי לנקוב במספרים: העברות הכספים לקצבאות ולתשלומי סובסידיות גדלו מ-38% מהתמ"ג ועד ל-70% מהתמ"ג במהלך השנים ההן. הסובסידיות שמומנו על ידי המדינה גדלו פי ארבעה, וגם תקציב הביטחון המשיך לעלות במקביל. הממשלה ניסתה לערוך שני ניסיונות לקיצוץ התקציב בשנת 1976 ובשנת 1979 והם נכשלו. כדי להמשיך ולפעול, מדינת ישראל הגדילה והגדילה את החוב, עד שבתחילת שנות ה-80 הפעולה הכלכלית היחידה והמשתלמת ביותר במגזר הפרטי היתה מימון הלוואות לממשלה.

כפי שטען מי שהיה המפקח על המחירים במשרד התמ"ת, דוד ברודט: "המקרה הישראלי היה מסובך, מכיוון שהאינפלציה היתה מורכבת משלושה סוגים, ולכן הריפוי חייב טיפול מיוחד. ראשית, זו היתה אינפלציה של ביקושים - אינפלציה שנגרמה מעודף ביקוש, אשר עיקרו נובע מגירעון תקציבי גדול (כ-14% תוצר) ומהרחבה מוניטרית רבה כתוצאה מהדפסת כסף, שנועדה לממן את הגירעון התקציבי. ואולם ההתמודדות עם אינפלציית הביקושים לא היתה מספקת, שכן המשק הישראלי סבל באופן חמור מאינפלציית הוצאות. זו נבעה ממעגל קסמים מכושף וממולכד של פיחותים, שכר ומחירים".

התוכנית ששינתה את המדינה לנצח

נעשו שני ניסיונות כושלים לקיצוץ בתקציב: בשנת 1982 ניסה מי שהיה שר האוצר דאז יורם ארידור לערוך פיחות בשקל ללא הצלחה. ארידור התפטר לאחר פרשת ויסות מניות הבנקים, ורק ב-1984 הוקמה בישראל ממשלת אחדות, שבמסגרתה יצחק מודעי היה שר האוצר, ושמעון פרס היה ראש הממשלה.

היה ברור כי המטרה המרכזית שעומדת בפני ממשלה זו היא ייצוב כלכלת ישראל. אבל הכישלונות נמשכו: עוד שתי עסקות חבילה להבראת המשק לא הצליחו, האינפלציה המשיכה לדהור, והמדדים היו מבהילים. ב-15 במאי 1985 פורסם מה שכונה אחר כך "מדד ההלם" - מדד אפריל 1985, שהגיע ל-19.38%.

"אז החל להתגבש בסודיות מוחלטת הצוות שיעביר את 'תוכנית הייצוב'", מספר גבאי. "נעשתה פנייה לארה"ב, ושר האוצר האמריקאי שולץ, מממשלו של רונלד רייגן, התנה עזרה של מיליארד וחצי דולרים, בנוסף לשלושת המיליארדים השוטפים של הסיוע, בגיבוש צוות ותוכנית נחרצת". הנציגים של הממשל האמריקאי היו פרופ' סטנלי פישר והרברט סטיין, שהיו יועצים לענייני ישראל במשרד החוץ של ארה"ב.

"כוננה ממשל אחדות ופרס היה הראשון ברוטציה", נזכר נויבך, "והוא פנה לסטנלי פישר וביקש ממנו לגייס צוות של מומחים כדי לייצב את כלכלת ישראל. זו היתה משימה לאומית. פישר אמר לו: 'יש לך כאן עשרה מומחים לפחות שיכולים לעשות את העבודה מצוין. עזוב את הכלכלנים בעולם'. זו היתה הבעת אמון ראשונה וחשובה בצוות".

גבאי: "כשהוקם הצוות לדיונים ולישיבות ליליות, לפני הלילה שבו אושרה התוכנית, פרס כבר היה מעורב והתעדכן בפעילות. התוכנית היתה סודית: היה נציג מכל אגף, ואסור היה לי לדבר אפילו עם ראש האגף שלי על מה שמתנהל בחדרי הישיבות. שמעון פרס היה בא להתעדכן בפרטים. הוא היה קורקטי, ענייני מאוד. ירד מיד לשורש העניין בלי הקדמות. אז ניכר ההבדל בינו ובין רבין למשל. רבין היה סוער ו'ג'ינג'י'. היה יכול לקרוא לנו 'הפוגלים', לתת לנו על הראש ואז להתרצות ולהתנצל. אצל פרס לא היו סערות כאלה, לא היו סנטימנטים. הכל היה ענייני מאוד, הוא לא הסגיר כלום. אבל נתן גיבוי רחב".

נויבך: "הייתי כותב לו סיכומים של עמוד וחצי לישיבות ארוכות מאוד, זה לא היה פשוט. קשה מאוד לכתוב סיכומים קצרים כאלה לתהליכים מורכבים. הוא היה מרפרף, ולא אומר דבר. אחרי שבוע פתאום היה שולף פרט מידע שהופיע שם, והבנתי שהוא קרא בתשומת לב את מה שכתבתי לו". ההכנות הרבות לתוכנית הייצוב זוקקו ללילה אחד ב-30 ביוני 1985, ונמשכו יממה.

נויבך: "פרס היה חייב להיות בקיא בפרטים מפני שהוא הציג את התוכנית בפני השרים. זו היתה חלק מהטקטיקה: להציג בפניהם את התוכנית באריכות ובפרטי פרטים, להתיש אותם ולהעביר את כולה".

גבאי: "היו עליו לחצים עצומים והדבר לא ניכר. הרי היו לתוכנית 50% הצלחה. פישר וסטיין התנו את הצלחת התוכנית בחיתוך, בשינויים, בתוכנית כוללת".

שטרסלר: "הוא תמיד אהב לספר שהישיבה הארוכה שנמשכה 35 שעות היתה ישיבה 'מסוכנת'. הוא נהג לומר כי 'מי שיצא לשירותים לרגע, או נמנם על השולחן, מעביר קיצוץ על המשרד שלו'".

סטנלי פישר מוסיף מידע ממקום מושבו בניו יורק, כסגן יו"ר הפד: "לתוכנית לא היה סיכוי להצליח אלמלא הגיבוי המלא של שמעון פרס. הוא האיש שביקש את השהות להעמיק ולהבין מה מציע הצוות הכלכלי, והוא שהעביר את התוכנית בישיבת הממשלה בלילה שבין 30 ביוני ל-1 ביולי. הוא גם האיש שהעניק לתוכנית את התמיכה הפוליטית שנדרשה לה".

התוצאות של העברת תוכנית הייצוב באותו לילה היו מרחיקות לכת: הן הצילו את כלכלת ישראל ממשבר כולל, חמור ועמוק, והעבירו אותה לאיזון. בד בבד הן שינו אותה לנצח: צמצום המגזר הציבורי, ביטול סובסידיות, צמצום תקציבים חברתיים וביטול קצבאות, וחיתוך של חמישית מתקציבי המשרדים השונים.

שטרסלר: "כל ההתמודדות שלו עם תוכנית הייצוב היתה אופיינית לפרס. הוא בחר לדבר לא רק עם כלכלנים, היתה לו תמיד רתיעה מהם, הוא עירב גם אנשי מעשה: ערך שיחות ארוכות עם דב לאוטמן, אלי הורביץ וצדיק בינו. זה היה עוד מעשה פרס קלאסי. היום היו קוראים לשיחות האלה קשרי הון-שלטון וזה לא היה עובר. אז, פרס ראה בכך מעשה טבעי: לדבר עם אנשי שטח, אנשי מעשה, ולנצל קשרים. הוא תמיד טען שכלכלנים הם פסימיים - ככל שאתה פסימי יותר אתה נחשב לכלכלן טוב יותר. והוא היה אופטימיסט נצחי, וראה דברים בצורה פשוטה ועניינית. משפט שאהב לומר לי הוא 'אם הכלכלנים כאלה מבינים, איך הם לא מיליונרים?'. הוא באמת חשב כך".

אופטימיות, יזמות וקשרים אישיים

תוכנית הייצוב היתה פרק דרמטי, קיצוני בקריירה הכלכלית של פרס. אבל לפניה ואחריה היו פרקים רבים שאופיינו בפן האופטימי, החולם-לנצח שלו. זה שגרם להתגדות גורפת מצד אנשי כלכלה. האופטימיות והיזמות משולבות בקשרים אישיים וברצון חזק החלו כבר ב-1949. פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון, שכנע את ידידו היהודי-אמריקאי אל שווימר, טייס ומהנדס שהשתתף בשחרור ברגן בלזן ושנשבע לסייע בהקמת המדינה, לעלות לישראל ולסייע בהקמת התעשייה האווירית, שאז נקראה "המפעל לבדק מטוסים". שווימר רכש מחברת "לוקהיד" שלושה מטוסי תובלה וחמישה מטוסי קומנדו מעודפי מלחמת העולם השנייה, שיפץ אותם והעביר אותם לישראל דרך ברזיל, סנגל, מרוקו וסיציליה. כך, ב-1953 הוקמה התעשייה האווירית, בצעד שעמד אז בניגוד לכל היגיון כלכלי, במדינה צעירה כל כך. "הם אמרו לו שהוא חולם", מדגיש שטרסלר.

החלומות הכלכליים שהקימו כאן תעשייה ביטחונית נמשכו הלאה: שנה מאוחר יותר פרס השקיע זמן ומרץ רב בהידוק הקשרים עם שלטונות צרפת, מפני שזיהה כי שר האוויר הצרפתי, דיומד קואטרו, היה פתוח להשקעות בישראל. הרכישות מצרפת היו מורכבות ומסובכות, והיו צריכות לעבור ועדות ביקורת רבות, וגם אז פרס התגלה בשורה של תכונות מאפיינות: הוא שהה בצרפת תקופות ארוכות, השקיע בקשר והצליח לרכוש מהצרפתים את מה שהפך להיות הבסיס להקמת חיל האוויר, ומאוחר יותר הפך אצל צרפת גם להשקעה אסטרטגית. "היתה לו היכולת הזו לרקום תוכניות גדולות", אומר גבאי: "כסף אמריקאי, משא ומתן ישראלי, רכישה מצרפת".

המפעל הגדול והמשמעותי הבא של פרס שילב שוב סיוע כלכלי מפורט, גיוס תרומות רבות וחזון ביטחוני: באוקטובר 1957 נחתם בין ישראל ובין צרפת הסכם סודי לבניית כור גרעיני בישראל, וכן על הקמת מכון הפרדה לפלוטוניום, עובדה המעידה על שימוש בכור לצרכים צבאיים. הקמת הכור התנהלה בסודיות רבה, כשפרס שימש כמנכ"ל משרד ביטחון. ישראל הצהירה בתחילה שהכור בדימונה הוא "מפעל טקסטיל", אחר כך הוא הוגדר כ"תחנת מחקר מטאורולוגית" ורק כעבור מספר שנים, ב-1960, הסכים בן גוריון לדווח לארה"ב שישראל בונה כור גרעיני "לצרכי שלום".

"מבחינתו, הוא פעל תמיד להשקעה בביטחון המדינה", אומר שטרסלר. "כמו שהקים את התעשייה האווירית והכור, מבחינתו הוא השקיע רבות וגיבה את ראשית ההתנחלויות בגוש אמונים, ולמרות הסתייגויותיו של רבין ושאר חברי המפלגה שלו, השקיע בקדומים ובעופרה והעביר להם כספים להקמת תשתיות, ומאוחר יותר, להבדיל, גם התמיכה שלו באוסלו היתה לדידו חלק מדאגה עמוקה לביטחון ישראל שתביא רווחה כלכלית. והיא אכן הביאה. זה היה תסריט מדויק". "צריך לזכור שפוליטיקאים לא תמיד שואפים לבצע פעולות - הם נדחפים לבצע אותן", מוסיף שטרסלר. "הוא היה ברוטציה בממשלת אחדות כי לא היתה ברירה, העביר את תוכנית הייצוב כי לא היתה ברירה, אבל בניגוד לאחרים הוא היה אבי אבות היזמים".

פישר כותב כי "בעשרים השנים האחרונות נראה שאין פוליטיקאי ישראלי שלא יאמר שישראל היא מעצמה של היי-טק", כשלמיתוג של ישראל בתחום אחראי שוב שמעון פרס, אחרי שראה מה צומח בתעשיות הביטחוניות שהקים.

"הוא תמיד נהג לומר לי שכבר בשנת 1985 דיבר על כך שישראל תבלוט בתחום הטכנולוגיה, או הטכנולוגיה העילית, והרבה אנשים לא הבינו על מה הוא מדבר", מזכיר שטרסלר. "בהסכם אוסלו ב-93 הוא כל הזמן חזר ואמר לנוכח התחזיות מרחיקות הלכת שנפרסו שם כי 'אנחנו צריכים להפוך את ישראל לאופנה החדשה".

וכך, באופן אירוני, דווקא הממתג הגדול ביותר של מדינת ישראל לא הצליח ליישם זאת על עצמו. שורה של פעולות כלכליות מרהיבות בהובלתו ידועות רק למיעוט ישראלים, ואילו הוא נותר החולם מחזון "המזרח התיכון החדש". רק כלכלן ותיק כפישר בחר לציין כי האופטימיות הנצחית של פרס, היא שהפכה אותו לאיש מקצוע בולט כל כך. 

כתבה: מיכל פלטי