המאבק על פניו העתידיים של עולם המשפט

באוקטובר השנה עשתה שרת המשפטים, איילת שקד, צעד ראוי ונדיר במחוזות הפוליטיקה שלנו - היא פרסמה מאמר ארוך ומנומק שבו שטחה את תפיסת עולמה באשר לאופן שבו צריכה לפעול מערכת המשפט שעליה היא מופקדת. המאמר הוליד, בין היתר, ויכוח בין העיתונאי רביב דרוקר, לבין דוברה של שקד, פנחס וולף, בשאלה עד כמה משמעותית היא כהונתה של שקד כשרת משפטים, אם בכלל. דרוקר טען מעל דפי עיתון "הארץ" כי שקד עסוקה בעיקר בהצהרות ובכתיבת נאומים וכי היא לא ביצעה עד כה שינויים משמעותיים במערכת המשפט. וולף מיהר להגן על הבוסית ובמאמר תגובה שפרסם, גרס כי שקד ביצעה רפורמות משמעותיות בתחומים שונים. מי מהשניים צודק? האמת נמצאת איפשהו באמצע.

וולף צודק ששקד הביצועיסטית קידמה כמה מהלכים חשובים. בין היתר, את התיקון לחוק בנושא חדלות פירעון ופשיטת רגל, את קידום הרפורמה בלשכת עוה"ד שהביאה להארכת תקופת ההתמחות במשפטים ולאחרונה גם לשינוי מיוחל במתכונת בחינת ההסמכה של לשכת עוה"ד.

שקד הצליחה גם להעביר את חוק נציבות הביקורת על הפרקליטות, ומינתה לנציב את השופט דוד רוזן, שידוע כשופט אמיץ וחסר מורא, שלא יעשה חשבון לאף פרקליט שתוגש נגדו תלונה. היא קידמה גם חוקים נוספים וחשובים שהיו תקועים בצנרת זה שנים, וביחד עם נשיאת העליון, מרים נאור, מינתה שופטים רבים, בין היתר מהמגזר הערבי ולראשונה גם שתי שופטות בנות העדה האתיופית.

אבל גם דרוקר צודק שמהפכות של ממש במערכת המשפט, שקד, לפחות בינתיים, לא חוללה. הדגלים המרכזיים שהניפה שקד מיומה הראשון כשרת משפטים היו דגל המאבק באקטיביזם של בית המשפט העליון ודגל פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. את השני נראה שהיא כבר זנחה, אולי בתקווה שהיועמ"ש, אביחי מנדלבליט, ימשיך לישר קו עם החלטות הממשלה ולא יפריע לה יתר על המידה בעבודתה.

מאבקה של שקד באקטיביזם של העליון לעומת זאת, נמצא בעיצומו, ולאחרונה הוא הביא אותה לקונפליקט קשה עם נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור. בקרוב תמנה הוועדה לבחירת שופטים ששקד יושבת בראשה, ארבעה שופטים חדשים לעליון. שקד רואה את הליך הבחירה כהזדמנות הטובה ביותר שיש לה ואולי היחידה שתינתן לה בקדנציה הנוכחית כשרת המשפטים, לשנות את פניו של העליון ולהפוך אותו מבית משפט אקטיביסטי, שמעז להתערב בהחלטות הממשלה והכנסת, כפי שקרה בנוגע למתווה הגז למשל, לבית משפט מרוסן יותר, שלפחות חלק משופטיו ינהגו באופן שמרני ויעדיפו שלא לפסול או להתערב בהחלטות הרשות המבצעת והרשות המחוקקת.

על הרקע הזה, עמדה שקד מאחורי הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת רוברט אילטוב לבטל את הרוב המיוחס של 7 מתוך 9 חברי ועדה לבחירת שופטים, שנדרש כיום למינוי שופט לעליון. זאת, כדי למנוע משלושת שופטי ביהמ"ש העליון להכתיב את המינויים. נאור זעמה ושלחה לשקד מכתב קשה שבו הודיעה על הפסקת ההדברות ביניהן בנוגע למינויים. בהמשך, הושגה "הפסקת אש" בין הצדדים והשתיים חזרו לדבר, אבל המילה האחרונה עוד לא נאמרה. את הצעת החוק לביטול הרוב המיוחס, אותה כינתה נאור "אקדח שהונח על השולחן", עברה אל המגירה שבארון ושקד לא תהסס לשלוף אותה שוב בעת הצורך.

אם שקד תצליח לרסן ו"לשמרן" את בית המשפט העליון באמצעות ארבעת המינויים הקרובים של שופטים, תהיה זו מבחינתה גולת הכותרת של כהונתה כשרת משפטים ואפשר יהיה לומר שהיא הטביעה חותם על מערכת המשפט. מבחינתם של מתנגדיה במערכת המשפט ומחוצה לה, מדובר יהיה בתבוסה קשה ובפגיעה בבית המשפט העליון.

כהונתה של מרים נאור כנשיאת העליון עברה רוב הזמן על מי מנוחות. נאור אמנם נאלצה לצאת מדי פעם להגנת מערכת המשפט, בעיקר אחרי ששקד תקפה את בג"ץ בעקבות פסק דינו בעניין מתווה הגז. אבל, בסך הכול עד כה תקופתה בראשות העליון הייתה די סולידית. אפילו אפרורית. בשונה מכמה מקודמיה לתפקיד החשוב, דורית ביניש במידה מסוימת, אהרן ברק ומאיר שמגר במידה רבה, ובדומה לאשר גרוניס, נאור לא בלטה לא בפסיקותיה וגם לא באופן שבו ניהלה את העליון. תקופת נאור כנשיאת ביהמ"ש העליון תחשב למוצלחת מבחינתה ומבחינת הקולגות שלה, רק בתנאי שבחודשים האחרונים לה, היא תצליח למנוע מהשרה שקד לממש את הצהרותיה שעומדות בניגוד להשקפתה של נאור ולפסיקת העליון.

הקרב מול שקד הוא בעיקר בשתי חזיתות - האחת, כאמור, רצונה לעצב מחדש את פני בית המשפט העליון באמצעות מינוי שופטים שמרנים. השנייה, רצונם של שקד ושל חבריה מהימין להעביר בכנסת את חוק ההסדרה שתכליתו להכשיר את ההתיישבות היהודית על אדמות פרטיות של פלסטינים בשטחים, דוגמת מקרה המאחז עמונה שבג"ץ הורה לפנותו עד ל-25 בדצמבר 2016.

כתב: חן מענית