האיש נטול הסנטימנטים

הגילוי המעניין ביותר על מערכת הבחירות בארה"ב בא ימים אחדים לאחר שהסתיימה. דונלד טראמפ לא התייחס ברצינות אל סיכוייו שלו. אפילו לא קצת ברצינות. בקיץ 2015 הוא אמר לידידו ויריבו, המושל הרפובליקאי של ניו ג*רזי כריס כריסטי, שהוא יפרוש מן המירוץ באוקטובר - ויודיע שהוא תומך במועמדות כריסטי לנשיאות.

אוקטובר 2015. זאת אומרת, שלושה חודשים לפני הסיבוב הראשון בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית. טראמפ נמנה וגמר, שאיש לא יוכל לענוד לו את התווית "מפסידן" (loser). הסלידה העמוקה מפני התווית הזו חשובה ביותר להבנת מצב הדעת של טראמפ, ולצורך זה גם מצב הדעת של הרבה אמריקאים. זו הארץ, שעליה אמר פעם הסופר סקוט פיצג'רלד, כי "באמריקה אין הזדמנות חוזרת" (no second act). זו ארץ שבה לא ייתכנו ווינסטון צ'רצ'יל או מנחם בגין, מפני שטוענים לכתר יכולים לטעון פעם אחת, או במקרים נדירים פעמיים. לא יותר.

מאחר שהוא לא רצה להיזכר כמפסידן, הוא הקדים להסיר את מועמדותו לנשיאות ב-2012, לאחר שהוליך בסקרים הרפובליקאיים במשך כמה ימים (אז זה היה בזכות תפקידו בעשיית נפשות לשקר, שברק אובמה לא נולד על אדמת ארה"ב). הוא הניח שסיכוייו ב-2016 אינם טובים מסיכוייו ב-2012. אז הוא פרש לפני הסיבוב הראשון, גם הפעם הוא עמד לפרוש מבלי להעמיד את עצמו במבחן אף פעם אחת. הוא הניח שהוא יכריז על מועמדות, יזכה בתשומת לב, יישא כמה נאומים, ישתתף בכמה ויכוחים מטולווזים עם יריביו, יתראיין פה ושם, יזכה בתשומת לב (אה, סליחה, כבר אמרנו את זה), ויזכה בתשומת לב (אה, סליחה).

קשה להאמין עכשיו שאפילו במהלך הבחירות המקדימות הרפובליקאיות, כאשר הוא הוביל בסקרים הפנימיים, ולאחר שניצח ברוב הסיבובים הראשונים, נשמעה ההצעה שהמפלגה תציע לו פיצויי פרישה. אם הוא יסיר את מועמדותו, עשירי המפלגה ישקלו על ידיו 150 מיליון דולר, או משהו כזה, וההרפתקה המביכה תסתיים.

פוליסת הביטוח לא עבדה

אין טעם להעמיד פנים, שנצחון טראמפ בבחירות היה בלתי נמנע, או שהוא היה גלוי וידוע וצפוי. איש לא האמין בו, וזה כולל את טראמפ עצמו ואת מקורביו ואנשי סודו. מה בדיוק קרה ואיך נפלה הטעות ואיך הוא הפריך את כל הציפיות הטבעיות? הוויכוח יימשך שנים רבות. היסטוריונים ירצו עליו גם בסוף 2126.

בחירת טראמפ שמה ללעג את ההנחה, שהמערכת הדו-מפלגתית של אמריקה מספקת לה פוליסת ביטוח מפני זעזועים דרמטיים. המערכת הזו התגבשה ערב מלחמת האזרחים, לפני 170 שנה. ב-1856 המפלגה הרפובליקאית התמודדה על הנשיאות בפעם הראשונה. הדמוקרטים היו שם עוד שלושים שנה קודם. מאז, המטוטלת נעה בין שתי המפלגות האלה. מעולם לא עלה יפה נסיונה התקופתי של *מפלגה שלישית* להתחלק בעוגה. שתי הגדולות כתבו את כללי המשחק והן דאגו שאיש לא יאיים על הדואופול שלהם.

הבחירות המקדימות, שהתעצבו בצורתן הנוכחית רק לפני 40 שנה, איימו לערער את הכללים. הן העבירו את ההכרעה מ"חדרים אחוריים מלאים עשן" לידי הבוחרים. טוב, לא כל הבוחרים, אפילו לא רובם, אלא אותם הבוחרים המואילים להצביע במקדימות. הנסיון מראה שהם נוטים להיות הרבה יותר רדיקלים מן הממוצע האמריקאי, מפני שלרדיקלים יש סיבה מיוחדת להגיע אל הקלפי.

הדמוקרטיזציה של התהליך הרחיבה את מעגל הבוחרים, אך העניקה משקל-יתר לקיצונים בשני המחנות. הדמוקרטים למדו את התוצאות על בשרם ב-1972, כאשר מינו מועמד פציפיסטי לנשיאות, בעיצומה של מלחמת וייטנם. המלחמה לא היתה פופולרית, אבל המצביעים דחו אותו ברוב עצום. מאז, הבוחרים הדמוקרטיים נטו להאזין לעצות טקטיות. אומרים להם שלא כדאי להצביע דרך הלב, אלא דרך המוח, אם הם רוצים שמועמדם ינצח בבחירות הכלליות. זה מה שהם עשו גם הפעם, והצביעו לטובת הילרי קלינטון. תראו מה יצא להם.

כמעט על פי כל הסימנים, לפי כל החישובים וההסתברויות, 2016 עמדה ללמד את הרפובליקאים לקח דומה. אחדים מהם אפילו ייחלו ללקח כזה: הוא, טראמפ, יוכה מכה כה ניצחת עד שהמפלגה תצטרך לעשות בדק בית יסודי, ולהתנער מכל שבב של טראמפיזם. עכשיו השאלה היא האם טראמפ עטור הניצחון יתנער מרפובליקניזם.

המלחמה על "התקינות הפוליטית"

הנשיא המיועד כונן את נצחונו על יסוד של קריאת תיגר בלתי פוסקת. הוא הכריז מלחמה על "התקינות הפוליטית". אבל התקינות הזו מילאה תפקיד חשוב בחיי אמריקה בחצי המאה האחרונה. היא הטילה על אנשים את מלוא האחריות למה שהם אומרים. היא הזכירה להם את התוצאות האיומות, לפעמים קטלניות, של גלגול לשון. היא יצקה רגישות ואמפתיה אל ויכוח ציבורי, שגזענות ושנאה משלו בו במשך דורות.

כמובן, היא מועדת להפרזות. תקינות פוליטית שיצאה מדעתה אמנם שיבשה את חופש הדיבור האקדמי. היא העניקה הכשר לקבוצות פוליטיות, שהשתמשו בה כדי לסתום פיות. היא הקטינה את היכולת לדבר בגילוי לב על כמה מן הבעיות הקשות של החברה האמריקאית. אבל האומנם מישהו מתגעגע אל הימים שבהם גברים לבנים פרוטסנסטים, מבית טוב או מבית רע, יכלו להשפיל באין מפריע נשים? שחורים? יהודים? קתולים? סינים? מקסיקאים? הומוסקסואלים?

עד זה לא כבר חשבנו את השאלה הזו כמעט לרטורית. הנחנו שהמתגעגעים אל הימים ההם שייכים לשוליים הסהרוריים. ואז הם הופיעו בהמוניהם באסיפות טראמפ בכל מיני עיירות קטנות במערב התיכון ובדרום העמוק של אמריקה. בהמוניהם. בשעה שהילרי קלינטון הצליחה להביא כמה מאות אל אולם ההתעמלות של בית ספר מקומי, אוהדי טראמפ גדשו את הרחובות הסמוכים להיכלי ספורט גדולים.

קלינטון מעדה מעידה קריטית, ואולי סתמה בזה את הגולל על סיכוייה, כאשר קראה לאנשים האלה *סל של מגונים* (basket of deplorables). היא העניקה להם זהות וסיסמת קרב. פרדוקסלית, היא פטרה אותם מן הצורך להתבייש בהשקפות עולם רגרסיביות. ביל קלינטון ניסה אחר כך להזכיר לאמריקאים את המשמעות הממשית של הסיסמה *הבה נחזיר את אמריקה אל גדולתה*. נחזיר? הוא שאל, והזכיר כי החזרה כזאת כרוכה במשחק סכום אפס, מפני שהחוזרים למעלה יטפסו לשם על כתפיהם של החוזרים למטה.

אי אפשר להגיד שזה לא עזר. סוף סוף, הילרי קלינטון קיבלה מיליון וחצי קולות יותר מטראמפ (המניין לא היה סופי בזמן כתיבת הרשימה הזו). שיטת בחירות ארכאית גזלה ממנה את הנצחון. אפשר רק לנחש מה היה עושה טראמפ אילו הוא היה מפסיד באותו האופן. ב-2012, כאשר היה נדמה זמן קצר שברק אובמה ניצח עם מיעוט בין קולות המצביעים, טראמפ צייץ קריאה ל"מהפכה". אחר כך התברר שלאובמה היו חמישה מיליון קולות יותר, וטראמפ השתתק.

הקואליציה שהעלתה את טראמפ לשלטון מזכירה במידה מסוימת את הקואליציה שהעלתה את מנחם בגין ב-1977, והפכה אחר כך את הליכוד למפלגת השלטון הכמעט טבעית. ימין לאומני עשה יד אחת עם ימין דתי ומצא נתיבות אל לבם של פועלי כפיים, צווארון כחול, עובדי שירותים, בורגנות זעירה - ותיעל את רגשי התיסכול, את התרעומת ולא פעם גם את תאוות הנקם של הנשארים מאחור. ישראל התחילה להעניש את האליטות החילוניות ליברליות שלה עוד לפני 39 שנה, והיא מוסיפה להעניש.

טראמפ העמיד סמוך מאוד לראש רשימת ההבטחות שלו את תוכניתו לקצץ מסים בשיעור שלא נראה זה 35 שנה, מאז ימי רונלד רייגן הראשונים. כלכלנים חישבו ומצאו שהקיצוצים שלו ישאבו מן הכלכלה שישה טריליון דולר או שליש התוצר המקומי הגולמי (של 2015, על פי הערכה). חלק הארי של הסכום הזה יישאר בכיסיהם של העשירים ביותר. הנשכרים לא יהיו הנוכחים באסיפות טראמפ.

זה לא הפריע להם. לא יותר ממה שהבטחות הליברליזציה של הליכוד הפריעו לבוחריו ב-1977. שר האוצר הראשון של הליכוד הזמין תחילה את מילטון פרידמן להיות יועצו, לפני שנבהל מתגובת הציבור, וחזר בו. הוא נייד את הלירה והיא קרסה בתהליך שממנו בקע לימים השקל. אינפלציה הרסנית וקיפאון כלכלי הניבו את מה שכלכלנים יקראו לימים "העשור האבוד" של ישראל.

מלחמת התרבות, סיבוב שני

אכן, טראמפ דיבר מגרונם של אוהדיו כאשר תקף, וחזר ותקף את הסכמי הסחר שחתמו נשיאים אמריקאיים ב-23 השנה האחרונות. אנשים במדינות המערב התיכון של ארה"ב למדו על בשרם את תוצאות הגלובליזציה. במעיה נבלעו מפעלי הפלדה שלהם, שפירנסו ערים שלמות במשך עשרות שנים.

אבל טעות תהיה להחזיר מייד לשימוש את מלכת הקלישאות הפוליטיות, אשר התייצבה במרכז מסע הבחירות של ביל קלינטון ב-1992, "זו הכלכלה, טמבל". זו אינה הכלכלה, בוודאי לא רק הכלכלה. לפני 12 שנה, אותו פלח של מצביעים שהעלה את טראמפ סירב להעלות את ג*ון קרי הדמוקרט לשלטון, אף כי בדיוק אותם העניינים עמדו על הפרק: גלובליזציה שהפכה את מרכזי התעשיה ההיסטוריים של המערב התיכון למדבר ציה. הנשיא הרפובליקאי ג'ורג' בוש לא שילם מחיר על הנסיגה הזו, וחזר ונבחר.

הוא נבחר אז מפני שניהל מה שהאמריקאים קוראים "מלחמת תרבות". התנגדותו להפלות מלאכותיות ולנישואים חד-מיניים נחשבה יותר בעיני המובטלים של המערב התיכון מאשר מקומות עבודה או ביטוח בריאות לילדיהם. זו היתה תופעה מיוחדת במינה, שכמו חלפה מן העולם בשנים הבאות. תוצאות הבחירות האלה לימדו אותנו מה מאוד לא חלפה.

הגניוס של טראמפ היה הצלחתו לשדך את הטינות הכלכליות עם הטינות של מלחמת התרבות. הוא חידש את הפופוליזם השמרני של רונלד רייגן, אבל הוסיף קצף וציפויים שלא היו לו. רייגן היה איש מפלגה לעילא ולעילא. הוא טבע את "הדיבר האחד-עשר: לא תתקוף עמית רפובליקאי". טראמפ קרע את הדיבר לגזרים. הוא התקרב להרוס את המפלגה, לפני שהפקיע אותה לצרכיו.

הנוסחה שהוא פיתח תילמד בכל קורס לפוליטיקאים שאפתנים, דווקא מפני שעד הרגע האחרון של מערכת הבחירות היא נראתה מפתח לכשלון בטוח. הוא תפס משהו שכמעט הכול החמיצו. לפחות בארבע השנים הבאות, טוענים לשלטון בכל דמוקרטיה מערבית ירצו לדעת אם יש להם אופציה טראמפית.

שמחה לאיד

בחלק של הימין הישראלי שוררת תערובת של ציפיה ושל שמחה לאיד. תבוסת קלינטון היתה בעצם תבוסת ברק אובמה. הנשיא היוצא יצא מגדרו להציל את מסע הבחירות שלה. נצחונה עמד להבטיח את מה שהאמריקאים קוראים "המורשת" שלו. עכשיו, טראמפ יוכל למחוק את נשיאותו מן הזכרון באמצעות 25 צווים מינהליים.

אבל הנה הצעה לימין הנפעם: אל נא תתפעמו יותר מדי. אם דונלד טראמפ יעמוד בדיבורו, ארה"ב תתרחק מן העולם החיצון במידה שלא התרחקה זה 95 שנה (לאחר מלחמת העולם הראשונה). מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 לא כיהן בבית הלבן נשיא המעוניין פחות באחדות המערב ובביטחונו הקיבוצי. הוא נשיא חסר סנטימנטים וחסר תודעה היסטורית. ישראל זקוקה לתודעה ותלויה בסנטימנטים.

נפתלי בנט דיבר באמצע נובמבר על נסיבות מדיניות, אשר יקלו על ישראל למחוק את המדינה הפלסטינית אחת ולתמיד מסדר היום. הוא התכוון לדינמיקה החדשה באירופה ובצפון אמריקה, הדוחקת את האליטות הליברליות מעמדות השפעה, ומצמצמת מאוד את קסמם של רעיונות רב-לאומיים.

הוא חושב, כנראה, שישראל לוחמנית ונחרצת תיטיב למצוא את מקומה בעולם של גבולות נסגרים ושל לאומנות ושנאת זרים. אין זה מן הנמנע שהצדק איתו. אבל גם בעולם כזה, ואולי ביתר שאת בעולם כזה, אינטרס עצמי יכריע את הכף. אינטרס כזה ללא סנטימנטים עלול להיות מכאיב מאוד. נקל לשער איך ייראה העולם, ואיך ייראו יחסי ישראל אתו, אם כל ראשי המדינות וראשי הממשלות ינהגו כמו שארל דה גול כלפי ישראל ב-1967.

לישראל יש סיבה טובה לחשוש מן העידן הממשמש ובא בוושינגטון לא פחות מרוב האמריקאים שהצביעו נגד טראמפ ב-8 בנובמבר. 

כתב: יואב קרני

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny